אבני חפץ קעו

ששבט לוי לא הי' יוצאין למלחמה, והרי מצאנו להדיא בתורה ששבט לוי הי' עורכים מלחמה במלחמת מדין שנאמר שם, החלצו מאתכם אנשים לצבא וגו' אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא במדבר ל"א), ודרשו בספרי שם לרבות שבט לוי, הרי להדיא ששבט לוי הי' יוצאין למלחמה כשאר ישראל וזה קושיא גדולה על הרמב"ם. ואולי י"ל דהרמב"ם שכתב ששבט לוי לא הי' עורכין מלחמה כשאר ישראל, כונתו רק שלא הי' יוצאין למלחמת הרשות, אבל למלחמת מצוה גם שבט לוי הי' יוצאין, ומלחמת מדין גם היא היתה מלחמת מצוה, כיון שהיתה עפ"י הדיבור) ולכן גם שבט לוי הי' יוצאים, ויש להסתייע לזה מדברי הרמב"ם בפ"ז מה' מלכים ה"ד שכתב (וכן היא במשנה דסוטה מ"ד ע"ב) דגם אלה שמחזירין מעורכי המלחמה, במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, הרי שאפילו אלה שלא הי' עורכין מלחמה, ואפילו נשים, למלחמת מצוה הי' יוצאין, וה"ה שי"ל שגם שבט לוי לא הי' עורכין מלחמה כשאר ישראל רק במלחמת הרשות אבל במלחמת חמת מצוה גם שבט לוי הי' עורכין וכמ"ש. אכן יש לדקדק קצת דלפ"ז הי' לו להרמב"ם לפרש דבריו, במה דברים אמורים (ששבט לוי לא הי' עורכין מלחמה), רק במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה גם שבט לוי הי' יוצאין, וכמו שדייק לכתוב גבי אלה שחוזרין מעורכי המלחמה שזה דוקא במלחמת הרשות אבל לא במלחמת מצוה. וכן במה שכתבנו דמלחמת מדין היתה מלחמת מצוה, יש להעיר מדברי הרמב"ם פ"ה מה' מלכים ה"א שכתב, דמלחמת מצוה היא מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ומשמע דמהמלחמות שהי' בימי משה רק מלחמת עמלק היתה מלחמת מצוה ועיין רש"י סנהדרין (ב' ע"א) ד"ה במלחמת הרשות שכתב דכל מלחמה קרי רשות, לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל, ואכ"מ להאריך בזה

ט) והנה המרדכי שצידד דשמא הכהנים הי' חוזרים לביתם ולא הי' נכנסים בעורכי המלחמה, לא הראה המקור לזה וגם לא נתן טעם לדבריו, ונראה שצידד כן משום שכן הסברא נותנת, כיון שבמלחמה שכיחי חללים, וכאשר כן מצאנו במלחמת מדין שנצטוו להטהר אחרי המלחמה, וכמאמר הכתוב, אתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הרג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו וגו', לכן מהראוי הי' שהכהנים ימנעו עצמם מלהיות בין עורכי המלחמה, כיון שמוזהרין על הטומאה וע"י המלחמה יגרמו טומאה לעצמם. אמנם הראי' שהביא בברכי יוסף מדברי הגמרא בסוטה שהבאנו, דממעטינן שכהן שנשא גרושה או חלוצה אינו חוזר מעורכי המלחמה, ומשמע שכהנים הי' יוצאים למלחמה, היא ראי' אלימתא, ומדברי הגמרא בסוטה יקשה טובא ג"כ ע"ד הרמב"ם שהבאנו, שכתב דכל שבט לו לא הי' יוצא למלחמה, ומדברי הגמרא משמע שאפילו הכהנים שהוזהרו על הטומאה הי' יוצאים למלחמה, ומכש"כ שהלוים הי' יוצאים. ועיין קידושין (כ"א ע"ב), דאיבעי להו בגמרא, אם כהן מותר ביפת תואר, והילכתא שכהן מותר ביפ"ת, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ח מה' מלכים ה"ד, ומשמע ג"כ שהכהנים הי' מעורכי המלחמה. דיפ"ת לא הותרה רק לחלוצי צבא, וכמבואר ברמב"ם שם בפ"ח מה' מלכים ה"א עיי"ש

י) הדרינן למה שהתחלנו לדבר, שמדברי התרגום יב"ע משמע שקביעת המזוזה היא חניכת הבית ותחלת תשמישו, ויש לחקור עוד בענין שלפנינו, על מי חל החיוב לקבוע מזוזה ונראה דהמצוה הזאת מוטלת על הגזבר, דגזבר הרי הוא כבעל הבית, וכמ"ש המג"א באו"ח סי' קנ"ג ס"ק מ"ט דגזבר הוה כב דבר עצמו, וכן הוא בירושלמי תרומות פ"א ה"א דגזבר התורם הוה כבעלים עיי"ש, ולכן חל עליו החיוב של מזוזה כמו שחל על בעה"ב או על השוכר. אמנם בודאי רשאי הגזבר גם לכבד לאחר שיקבע המזוזה כמו בעה"ב שא"צ לקבוע המזוזה בעצמו רק יוכל לעשות שליח במקומו, וכמו שמצאנו בגמרא דמנחות (ל"ג ע"א) שהבאנו למעלה, דריש גלותא שבנה ביתא אמר לר"נ קבע לי מזוזתא ואף שמצוה בו יותר מבשליחו, בכה"ג שמכבד לאחר דרך כיבוד, ל"ש לומר מצוה בו יותר מבשליחו. ויש להביא דוגמא לזה מדברי התב"ש בסי' כ"ח ס"ק י"ד, שכתב דאף שבגמרא דחולין (פ"ז ע"א) דרשו, ושפך וכסה מי ששפך יכסה, ומשמע, שכב שהכיסוי של הדם אחר השחיטה צריך להיות דוקא ע"י השוחט ולא ע"י אחר, זה רק אם האחר עושה בדרך שליחות, שבזה י"ל מצוה בו יותר משליחו, אבל אם נותן לאחר לכסות בדרך כיבוד רשאי עיי"ש (ומה"ט נוהגים גם השוחטים שהולכים לשחוט הכפרות בעיוה"כ, שמכבדים לבעה"ב המהדרים אחרי המצות שיכסו הדם אחר השחיטה ויברכו על מצות כיסוי, וכמ"ש במטה אפרים בה' יוה"כ), וה"נ רשאי הגזבר לכבד לאחר לקבוע המזוזה ולברך עלי'. ואולי גם מה שמסופר בגמרא מנחות, שהבאנו שר"ג אמר לר"נ שיקבע לו מזוזה בביתו שבנה, ולא קבע בעצמו, כאשר כן הי' מהיאות מחביבות המצוה שיעשותה בעצמו ולא ע"י שליח, דמצוה בו יותר מבשליחו, וכדוגמא שמצאנו בקידושין (מ"ב ע"א) שהחכמים בעצמם עסקו בעשיית המצוה ולא ע"י שליחם. משום שעשה כן דרך כיבוד שרצה לכבד את ר"נ שהי' חתנו (עיין תוס' גיטין ל"א ע"ב ד"ה אנא) וע"כ מסר לו קביעת המזוזה, ובכה"ג שעושה דרך כיבוד ל"ש מצוה בו יותר מבשליחו וכמ"ש

סימן צא

ע"ד השאלה באחד שבשני בניו הראשונים כיבד אחד ממכיריו מופלג בתורה להיות אצלם סנדק, ועכשיו נולד לו בן שלישי, ורוצה ג"כ לכבד את האיש הזה במצות סנדקאות, אם יש בזה איזהו קפידא, כי שמע שלא נכון שאיש אחד יהי' סנדק כמה פעמים אצל אב אחד

א) הנה ביו"ד סי' רס"ה מביא הרמ"א בסעיף ט', דמהרי"ל כתב בשם רבינו פרץ, דנוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, משום דהסנדק הוה כמקטיר קטורת, ובקטורת אמרו חדשים לקטורת וכדאיתא ביומא כ"ו עיי"ש, ואם באנו לחוש לזה, כבר בפעם השני' לא הי' לו לזה לכבד במצות סנדקאות את מי שכבר הי' אצלו סנדק, אכן כבר העד העיד מרן בנובי"ק חיו"ד סי' פ"ו דבכל מדינת פולין אין מדקדקין בזה, וכמו שדחה בצדק בנוב"י שם דעת הר"פ. דאין זה דמיון כלל לקטורת, דשה היתה המצוה מסורה לכל הכהנים, וכולם הי' שותפים בה, ולכן כיון דקטורת מעשרת, לא הניחו הכהנים לאחד להיות שונה בה