אבני חפץ קעה

אינו חייב עד שיבעל וכו', אבל לולא זאת לא הי' באפשר לומר שאינו חוזר בכה"ג, כיון שע"כ חוזר מטעם אחר משום עבירה שבידו, וא"כ ה"נ איך אפשר לומר שהכתוב משמיענו שאם בנה בית חדש ולא קבע בו מזוזה חוזר משום שלא חנכו, הרי בכה"ג בלא"ה חוזר משום עבירה שבידו שביטל מ"ע דמזוזה וכמ"ש

ד) ומפאת זה נראה לצדד, דע"כ לא ס"ל לריה"ג דאם מתירא מעבירה שבידו חוזר מעורכי המלחמה, זה רק אם עבר על ל"ת שהוא בקום ועשה, אבל אם עבר על מ"ע שהוא רק עבירה בשוא"ת גם לריה"ג אינו חוזר, וסמוכין לזה יש להביא מדברי הנתיבות בחו"מ רס"י ל"ד, דלא נפסל אדם לעדות מחמת שעבר עבירה, רק אם עבר על ל"ת בקום ועשה, אבל אם ביטל מ"ע לא נפסל לעדות, וכ"כ גם בתשו' חוט השני סי' י"ח, דלא אשכחן בשום דוכתא שהמונע עצמו מן עשיית סוכה או לולב יפסול לעדות אפילו מדרבנן עיי"ש, וא"נ י"ל דאינו חוזר מחמת עבירה לריה"ג רק בעבירת ל"ת אבל לא בביטול מ"ע, ולכן מפאת שביטל מ"ע דמזוזה אינו חוזר, ואשמעינן הכתוב שחוזר מחמת שלא חינך הבית. וקצת יש להסתייע כן מדברי ריה"ג עצמו, דקאמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות ש שבידו, ואשמע דאינו חוזר רק אם מתירא מעבירה שעשה בידו, כלומר בקום ועשה, והיינו שעבר על ל"ת, אבל אם עבר על מ"ע, לא הוה העבירה בידו, דבמעשה לא עשה שום עבירה רק בשוא"ת, ובכה"ג גם לריה"ג אינו חוזר וכמ"ש

ה) ובזה י"ל ענין נאות בישוב מה שיש לתמוה בהא דאיתא בסוטה (מ"ב ע"א), ואמר אליהם שמע ישראל, מ"ש שמע ישראל, אמר ר' יוחנן משום רשב"י, אמר להם הקב"ה לישראל, אפילו לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם, ומשמע אפילו לא קיימו שאר מ"ע, אם אך קיימו ק"ש ניצולים במלחמה, וקשיא אם בטלו מ"ע, הרי הי' מתיראים מעבירה שבידם שביטלו מ"ע, וא"כ הי' חוזרים מעורכי המלחמה ולא הי' הולכים למלחמה כלל, ועיין בפנים יפות עה"ת פ' שופטים שהקשה עוד, לפי המבואר בזבחים (ז' ע"א) שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה, כלומר שלא עבר על עשה, א"כ מי יצא למלחמה, הרי כל אחד מתירא מעבירה שבידו שעבר על עשה. ולפמ"ש למעלה הדבר נכון, דאינו חוזר רק אם מתירא מעבירת ל"ת, אבל אם מתירא מעבירת עשה ל"ה חוזר וכמ"ש. ובלא"ה י"ל בדבר הקושיא הנ"ל, דמה שאמרו שאפילו אם לא קיימו רק ק"ש שחרית וערבית ניצולים, אין הכונה שביטלו שאר מצות ואך ק"ש לבד קיימו, רק הכונה שאפילו אם לא עסקו בתורה כל היום ולא קיימו רק ק"ש שחרית וערבית נחשב להם כאלו עסקו בתורה, כל היום, וכמו דס"ל לר"ש במנחות (צ"ט ע"ב), דאפילו לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית, קיים לא ימוש ס"ת הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, וה"נ קאמר שאם קיימו ק"ש שחרית וערבית נחשב להם כאלו עסקו בתורה תדיר והתורה מגנת עליהם, וכ"כ בהגהות רצ"ח בסוטה שם

ו) ובהיות רעיוני משוטטים בזה עלתה במחשבתי. ראי' שנונה ומחודדת דבעבירת עשה לא ס"ל לריה"ג שחוזר מעורכי המלחמה ורק בעבירת ל"ת חוזר, מהא דאיתא בסוטה שם, ולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג וכו', ומקשה לימא דלא כריה"ג, דאי כריה"ג הא אמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו, ומשני אפילו תימא ריה"ג כדרבה, דאמר רבה לעולם אינו חייב עד שיבעל, ויש להקשות לפי המבואר ברמב"ם פי"ז מה' איסורי ביאה הי"ג, דכהן גדול אינו רשאי לישא שתי נשים, א"כ ע"כ מיירי שהכה"ג שנשא אלמנה לא הי' עוד נשוי אשה, דאם הי' נשוי אשה גם בתולה לא הי' רשאי לישא, וכשנשא עוד אשה, אפילו בתולה, בלא"ה הי' חוזר לדעת ריה"ג, כיון שעבירה בידו שנשא שתי נשים, ולאו דוקא משום שנשא אלמנה הי' חוזר, וע"כ שהי' פנוי כשנשא אלמנה, ולפי המבואר בתו"כ פ' אמור יש מצוה על הכה"ג שישא בתולה, עיי"ש דדריש כי אז בתולה מעמיו יקח אשה, מלמד שמצוה עליו לישא בתולה, וכ"כ הרמב"ן עה"ת בפרשת אמור על מקרא והות אשה בבתולי' יקח, דלכן אמר הכתוב. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, לצוות עליו שיקחנה, וזה שאמרו שכה"ג מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה, ולפ"ז כשהי' פנוי ונשא אלמנה ולא נשא בתולה, עבר על ל"ת וגם ביטל מ"ע שלא נשא בתולה, וא"כ נהי דמה שנשא אלמנה לא מקרי עוד עבירה בידו, די"ל כדרבה שאינו חייב עד שיבעל, אבל הרי עבירה בידו מחמת שביטל מ"ע, שלא נשא בתולה, ושוב קשה איך אפשר למעט מקרא דולא לקחה דכה"ג שנשא אלמנה אינו חוזר, והרי ע"כ חוזר משום עבירה שבידו, ונהי שאינו חוזר מחמת עבירת הל"ת, שעבר על הלאו דאלמנה לא יקח, אבל חוזר מחמת עבירת העשה שלא לקח בתולה, וע"כ דביטול מ"ע לא מקרי עבירה בידו, וא"כ מפאת שביטל מ"ע בלקחו אלמנה שלא נשא בתולה, ל"ש לומר שיהי' חוזר לריה"ג מחמת עבירה שבידו, וע"כ מקשה הגמרא שהי' צריך להיות חוזר מחמת עבירת הל"ת שנשא אלמנה, ומשני דמה שנשא אלמנה ועבר על ל"ת לא מקרי עבירה בידו, כיון שי"ל כדרבה שאינו חייב בקידושין לבד, וסד"א שיהי' חוזר כמו מי שנשא אשה חדשה, וקמ"ל קרא דולא לקחה שאינו חוזר בכה"ג ןש, וזה ראי' נפלאה

ז) וראיתי בברכי יוסף אה"ע סי' ו' סעיף ו', שהביא דברי המרדכי סוף פרק מי שאחזו שדן, אם כהן יכול לגרש אשתו על תנאי, ורצה להסתייע מהא שאמרו (שבת נ"ו ע"א) שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, והיינו שנתנו גט על תנאי, וע"כ גם כהנים הי' עמהם, וש"מ שגם כהן יכול לגרש על תנאי, ודחה זאת דשמא כהנים הי' חוזרים לביתם, ולא הי' נכנסים בעורכי המלחמה, וכתב בברכי יוסף שם שרבים תמהו ע"ז מדברי הגמרא בסוטה שהבאנו, שנתמעט דאלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט אינו חוזר מעורכי המלחמה, הרי שכהנים הי' יוצאים למלחמה. וחידוש בעיני שלא העיר מדברי הרמב"ם פי"ג מה' שמיטה ויובל הי"ד שכתב להדיא שכהנים לא הי' יוצאים למלחמה, עיי"ש שכתב במתק לשונו הזך: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם תיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא, ברוך הוא, זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך עיי"ש, הרי שלא לבד הכהנים רק כל ש שבט לוי לא הי' עור כים מלחמה כשאר ישראל

ח) אמנם בגוף דברי הרמב"ם שהבאתי נפלאתי מאד הפלא ופלא, איך אפשר לומר