אבני חפץ קעב

חילוק בין אם נדחה לגמרי דהוה דיחוי, ובין אם לא נדחה לגמרי דל"ה דיחוי, וה"נ אם נעקר השם מחמת חולי או המרת הדת נדחה לגמרי, כי אין שום אפשרות עוד שיקרא בשם הזה הוה דיחוי ולכן חשוב השם נשתקע, אבל אם כנה לעצמו שם לעז לא נדחה שם העברי לגמרי, דנהי דאינו הולך להתפלל, אבל אם יזדמן שילך להתפלל יקרא בו ל"ה דיחוי ול"ח נשתקע. ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בזבחים (ל"א ע"א), חצי זית חוץ לזמנו חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו, אמר רבא ויקץ כישן הפיגול, ועיין בפירש"י שם שביאר, דכיון שמצא חצי זית ראשון חצי זית אחרון שהוא מינו ניעור משנתו ומביטולו עיי"ש, וה"נ י"ל דאם קורא לו שם אחר מחמת חולי או מרדות, נעקר השם העברי לגמרי וחשוב נשתקע, אבל אם מכנה לעצמו שם לעז, אינו עוקר השם העברי, רק הוא כי שן שאינו משתמש בו ולעת מצוא יקוץ משנתו, ויהי' נקרא בו כשילך להתפלל, ובכה"ג ל"ח נשתקע

ה) ועיין ע"ז (נ"ז ע"א), הלוקח עבדים מן העכו"ם, אעפ"י שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע עכו"ם מפיהם, וכמה עד י"ב חודש, וכתבו התוס' שם (ע"ב) ד"ה עד שתשקע, דדוקא בעבדים אמרינן עד שתשקע, משום שאינם מתגיירים בלב שלם, דאימת רבם עליהם, אבל עכו"ם שמלים וטובלים מרצונם ודעתם נשתקע שם עכו"ם מפיהם מיד, ומותר מגען ביין מיד עיי"ש, ומשמע ג"כ שיש חילוק בין אם העקירה נעשתה בכונה ובדעת, שאז חשוב מיד נשתקע, ובין אם העקירה נעשתה שלא בכונה ושלא מדעת, שאז לא נחשב מיד נשתקע רק לאחר זמן, וה"נ י"ל דשאני אם עוקר השם בכונה ובדעת, כגון מחמת חולי או המרת הדת, שאז חשוב נשתקע, אבל אם אינו עוקר השם בכונה ובדעת, כמו במכנה לעצמו שם לעז, שאין כונתו ודעתו כלל לעקור שם העברי, רק שלא להשתמש בו וכמו שכתבנו למעלה, ל"ה נשתקע, אמנם מדברי הגמרא שם הי' מקום לדיוק דזה דוקא של"ה נשתקע מיד, אבל לאח"ז גם בכה"ג הוה נשתקע, דלא אמרו שם רק דשלא בכונה ל"ה נשתקע מיד, אבל לאחר י"ב חודש, אפילו שלא בכונה ושלא מדעת הוה נשתקע, אכן י"ל דמה שאמרו בגמרא שם דלאחר י"ב חודש גם מגע עבדים אינו מנסך, אין הפירוש דלאחר י"ב חודש גם שלא בכונה היה נשתקע רק הפירוש הוא דלאחר י"ב חודש, גם בהם כבר הוה הגירור לדעת ולכן הוה גם בהו נשתקע שם עכו"מ, אבל לעולם שלא בכונה גם לאח"ז ל"ח נשתקע. אמנם לענין שאלתנו אין נפ"מ בכל זה, כי בנ"ד השמות העברים של המגרש ואביו אינם ידועים כלל, ולאו משום שם שנשתקע קאתינן בזה, וע"כ בודאי אי אפשר בענין אחר רק לכתוב שמות הלועזים כמו שהמה נקראים וכמ"ש

ו) ובדבר כתיבת השמות, נראה שיש לכתוב שם המגרש זיגמאנט באל"ף אחר המ"ם, כי המבטא של השם זיגמאנט הוא בקמץ תחת המ"ם, ולהוראת נקודת הקמץ כותבין אל"ף, וכמ"ש בט"ג בשמות אנשים אות י' ס"ק י"ט, שכן הוא פשיט ומורגל שהאלף הוא סימן לתנועת הקמץ עיי"ש, וכ"כ גם בט"ג בשמות אנשים אות מ"ם ס"ק ט"ו, ועיין בדברי חיים על שמות גיטין שער הנקודות ד"ה קמץ שכתב ג"כ דבמקום שנקראת תיבה בקמץ, כותבין אלף במקום קמץ, ועיין באהלי שם שמות אנשים אות ד' ס"ק א' לענין השם דאדיא שיש לכתוב ג"כ באלף אחר הדלת, וכ"כ שם באהלי שם בשמות נשים אות ר' בשם ראחטשא וכן באות ש' בשם שארטשה ועוד בכמה מקומות

ז) אמנם לענין סוף השם זיגמאנט יש להסתפק, אם לכתבו בטי"ת לבסוף או בדל"ת, כי יש בזה חילוק בין הלשונות, דבלשון אשכנזית כותבין זיגמאנט בדלת לבסוף, כזה זיגמאנד, אמנם בלשון פולנית כותבין בטית לבסוף זיגמאנט. ונראה לפמ"ש הרמ"א באה"ע סוס"י קכ"ט דכל כינוי שמשתנה מכח לשון המדינות, או שהלשונות מתחלפות בקריאת השם, אז הולכין אחר לשון בני המדינה שנותנין בה הגט, וא"כ י"ל כיון שלשון פולנית היא המהלכת כעת בארצנו, וגם המגרש מדבר אך בשפת פולנית, וכן היא חתימתו והפירמא שלו בשפת פולנית, יש לכתוב השם זיגמאנט כמו שהוא נכתב בשפה הפולנית והיינו בטי"ת לבסוף ולא בדל"ת. ועיין בב"ש בשמות אנשים אות ב' לענין כתיבת השם בענדיט, אם לכתבו בטי"ת לבסוף או בדלת שזה תלוי במבטא המקומות, וכמו שאמרו בנהר טונא שיש מקומות שקורין אותו בדל"ת ויש מקומות שקורין אותו בטי"ת, וכותבין אותו בכל מקום כפי המבטא שלו, ולכן אם נמצא בגט אחד בדל"ת ובגט אחד בטי"ת, והם משני עיירות היושבות על אותו הנהר אין לפוסלם, ועיין בט"ג שמות עיירות אות ג', וה"נ כיון שבמדינתנו בפולין המבטא של השם זיגמאנט הוא בטי"ת לבסוף אין לשנות וכמ"ש

ח) ועיין בט"ג שם בשמות עיירות ס"ק ג' שדן, אם במקום שהמבטא בדל"ת שנה וכתב בטי"ת או להיפוך. אם יש חשש בגט, והביא בשם ספר שארית יהודה שכתב, שאין לחוש בנהר ארדא אם כתב ארטא בטי"ת, דמצינו שהתלמוד אינו מקפיד בזה, דאמרינן דמדיית לי' ויש גורסין דמטיית לי', ומשמע שאין להקפיד בין דל"ת לטי"ת, אפילו במה, שעיקרו בלה"ק כש"כ בדברים שעיקרן ויסודן בלשון לעז עיי"ש. והנה מה שהביא ראי' ממה דאמרינן דמדיית לי' ויש גורסין דמטיית לי' כונתו ע"ד הגמרא בב"ב (קס"ג ע"א). ושם הוא להיפוך ממה שהביא בספר הנ"ל, דעיקר הגירסא בגמרא הוא דמטייט לי', ובגליון הש"ס הביא בשם הערוך שיש גורסין דמדיית לי' ולא כמו שהביא בספר הנ"ל דאמרינן דמדיית לי' והיינו שזה עיקר הגירסא, ויש גורסין. דמטיית לי' (צ"ל דמטייט לי'). אמנם בעיקר הראי' יש להתוכח קצת, דאם באנו לשפוט מחילוף אותיות שנמצא בלשון התלמוד על חילוף אותיות בגט, הנה מדרך חז"ל הי' להשתמש בלשונם בחילוף אותיות שהם ממוצא אחד, וכמו שהאריך בזה ביד מלאכי כללי החי"ת אות רפ"ח, ולפמ"ש שם מצאנו חילוף אותיות גם באותיות שאינם ממוצא אחד, וכמו כן מצאנו לפעמים חילוף אותיות באותיות שהמה קרובים זל"ז בסדר אלף בית, וכמו שהבאתי בספרי הדרש והעיון פ' בשלח מאמר קכ"ג עיי"ש מ"ש בזה, ולא יעלה על הדעת שכל החילופים האלה יוכשרו בגט, עד"מ אם יתחלף אות למ"ד בדל"ת שהם מאותיות דטלנ"ח שמוצאן מהלשון, או אם יתחלף דל"ת בנו"ן. שהם ג"כ ממוצא אחד, היעלה על הדעת שהגט יהי' כשר, ואם כי הדברים פשוטים יש להביא סמוכין להם מדברי הגמרא גיטין (ס"ג ע"ב), ההיא דהוו קרי לה נפאתה