אבני חפץ קעא

בנושא אחד ושני מושגים הפוכים בנושא אחד ל"א וע"כ נקטינן דמיגו דהוה שיעור לענין טומאה הוה נמי שיעור לענין שבת וכאמור. ועיין בש"ך יו"ד סי' נ"ה ס"ק י"ג שכתב, דבאבר הפרוש ל"ש איסור דבוק, דכיון דחשבינן לי' כנפרד איך נאמר שהוא דבוק עיי"ש, וי"ל דהסברא היא ג"כ כנ"ל, דא"א לומר שני מושגים הפוכים בנושא אחד, וא"כ איך אפשר לומר, שמצד אחד האבר נחשב כפרוש, ומצד השני נאמר בו איסור דבוק, הרי זה הוה שני מושגים הפוכים בנושא אחד דאם פרוש ל"ה דבוק ואם דבוק ל"ה פרוש ושני מושגים הפוכים בנושא אחד ל"א, ויש להעיר עוד בזה ממקומות רבים, ואסתגר במה שכתבתי לעורר את המעיין, ישמע חכם ויוסף לקח

סימן פט

ב"ה רישא בחורש ניסן תרצ"ג

ע"ד השאלה באחד שבא להתגרש ונקרא בפ"כ זיגמאנט, וכן חותם עצמו, וכן היא גם הטבלא של הפירמא שלו, ושמו העברי לא נודע לו, ואביו הי' נקרא קאראל, וכן חרות גם שמו על המצבה, ושמו העברי ג"כ אינו ידוע, כי המשפחה הזאת רחוקה היא כבר מדרכי היהדות, איך יש לכתוב השמות בגט

א) הנה אחרי ששם העברי של המגרש ושל אביו אינם ידועים, יש לכתוב בגט אך השמות הלועזים, שהמה נקראים בהם, והיינו זיגמאנט בן קאראל, דהוה כחניכה שהכל קורין אותו בה שהדין שאם נכתבה רק היא לבדה בגט כשר, ואף לדעת האומרים שלכתחלה אין לכתוב החניכה שהכל קורין לבד בלא שם העברי, וכאשר כן היא דעת הרמב"ם, שחולק על הרא"ש בזה, וס"ל דאין לכתוב אך החניכה שהכל קורין לבד, וכמ"ש הב"י באה"ע סי' קכ"ט, ועיין בב"ש שם ס"ק א' מ"ש בזה, אבל בענין שלפנינו ששמות העברים של המגרש ואביו אינם ידועים כלל, אין דיעבד גדול מזה, ובודאי רשאים לכתחלה לכתוב רק החניכות לבד, היינו השמות הלועזים שהמה נקראים בהם. ויש להביא סמוכין לזה מדברי הכנה"ג בכללים נפרדים כלל ס' שכתב בשם התוס' והפוסקים, דכל דבר שאין לו תקנה חשוב כדיעבד, ובשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' ע"ט כתב דכל דבר שא"א לברר חשוב כמו דיעבד עיי"ש, ושני הדברים האלה שייכים גם בענין שלפנינו, דאם לא נסתגר בכתיבת השמות הלועזים לא תהי' תקנה, ולא יהי' באפשר לגרש דשמות העברים אינם ידועים, וגם אי אפשר לברר השמות, וא"כ הוה כדיעבד, ומותר לסמוך על כתיבת החניכות לבד. ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ז שכתב, שאם יש ספק בכתיבת שם העברי, כי לא נודע אם הוא יהודה או ארי', יש לכתוב רק החניכה ליב לבד ולהשמיט שם העברי, והשתא התם שיש עצה לצאת מידי ספק ולכתוב גם שם העברי, והיינו לכתוב שני גיטין, האחד בשם יהודה והשני בשם ארי', ועכ"ז סומכין על כתיבת החניכה לבד, מכש"כ בענין שלפנינו שאין עצה כלל לכתוב שם העברי, בודאי סגי בכתיבת השמות הלועזים, והיינו החניכות לבד, ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הב"ש בשמות נשים אות ב', דאם אין ידוע שם העריסה והיא נקראת בשם כב שארקה יש לכתוב חך שם שארקה שהיא נקראת בו וסגי בזה

ב) ועיין בתשו' ח"ס אה"ע ח"ב סי' ל"ח שכתב, באשה ששמה לביאה ושנתה שמה לשם הלעז נעני כשם הגוים, שיש לכתוב בגט לביאה המכונה לעני, ואין זה ענין למ"ש הר"ת שאין להזכיר שם גיות בגט, עיין תוס' גיטין (ל"ד ע"ב) ד"ה והוא, דהר"ת קאי על שם שנתנכר בו, היינו שנקרא בו בעת שהמיר דתו, ששם כזה אין להזכיר בגט, אבל לא על שם שקורא האדם לעצמו, כדי להתדמות לשמות הגוים, ויש לכתוב ג"כ שם העברי לביאה, כי לפעמים נקראת ג"כ בשם העברי כשמברכין אותה במי שבירך בבהכ"נ או כשמתפללין בעדה בעת חלי' עיי"ש. ומשמע דרק משום דלפעמים מוזכר ג"כ שם העברי, והיינו במי שבירך או בתפלה לכן ל"ח שם שנשתקע, ויש להזכירו ג"כ בגט, אבל אם אין מזכירין השם העברי לגמרי בשום פעם אין להזכיר רק יש להשמיטו, כדין שם שנשתקע וכותבין רק שם הלעז לבדו, וא"כ מכש"כ כשאין ידוע כלל השם העברי כדוגמת הענין שלפנינו, בודאי יש לכתוב. רק שם הלעז של המגרש ואביו וסגי בזה

ג) הן אמת שלפום ריהטא הי' מקום לומר, דהיכי ששם העברי ידוע, אף שלא נקרא בו המגרש בשום פעם, רק בשם הלעז שכינה לעצמו, ג"כ ל"ח שם העברי נשתקע, ואין להשמיטו בגט, דהשם ל"ה נשתקע ע רק אם האדם עוקר אותו בכונה, ואינו רוצה להקרא בו, כמו בשם מחמת חולי או בשם מחמת המרת הדת, שאינו רוצה שיקרא השם הקודם כלל בזה אמנם הוה השם נשתקע, אבל בשמות הלועזים שנקראים בהם כדי להתדמות לשמות הגוים, הנה אין הכונה לעקור שם העברי, רק שאין משתמשים בו. כי אינם הולכים להתפלל, אבל אילו הי' הולכים להתפלל והי' עולים לתורה, בודאי הי' מצוים לקרוא אותם בשמם העברי, וגם היותר רחוקים מדרכי היהודים לפעמים יתעוררו בלבבם והולכים למקום קדוש להתפלל, וא"כ השם העברי באמת ישנו, ורק שאין משתמשים בו, בכה"ג ל"ח נשתקע, דנשתקע ל"ה השם רק אם אינו עוד כלל במציאות, וזה ישנו במציאות, ושפיר יש לכתבו בגט. ויש להביא דמיון לזה מדברי התוס' בפסחים (צ"ו ע"ב) ד"ה קודם שכתבו, דאפילו רב דס"ל בפרק שני שעירי (יומא ס"ד ע"א) דאין בעלי חיים נדחין, יודה היכי דדחייה בידים, כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם עיי"ש, וה"נ י"ל דל"ח השם נשתקע, רק אם דחה אותו בידים ואינו רוצה להקרות בו בשום פעם, כגון מחמת חולי או מחמת המרת הדת, אבל בכה"ג שכנה לעצמו שם לעז שלא דחה השם העברי בידים, רק הוא כמוס אתו להשתמש בו לעת מצוא כשילך להתפלל ל"ח נשתקע וכאמור

ד) ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי רש"י בסנהדרין (מ"ז ע"ב) ד"ה הואיל, בהא דאיתא שם בגמרא, אבילות מאימתי קא מתחלת, מסתימת הגולל, כפרה מאימתי קא הוה, מכי חזו צערא דקברא פורתא, הלכך הואיל ואידחו ידחו, וכתב רש"י, ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מו"ק י"ט ע"א) מונה שבעה אחר הרגל, ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו, התם לא אידחו להו לגמרי, שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל וכו' עיי"ש, הרי שיש