אבני חפץ יז

או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ח שכתב דאם נמצא דיבור בס"ת שהדין שא"צ להוציא אחרת משום שאפשר לגוררו. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, אפי' אם נמצא בשויו"ט שא"א לגוררו ג"כ א"צ להוציא אחרת, כיון שמעיקר הדין יש תקנה לס"ת, ורק דאיסור שבת רביע עליו עיי"ש, וראי' לדבריו יש להביא מדברי התוס' בשבת (קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון, שכתבו לחלק בין היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי', כגון בגדי עניים לעשירים, ובין היכי שהדבר בעצם הוה ראוי, ורק איסורא הוא דרביע עלי' כגון תרומה לזר דשפיר מקרי ראוי עיי"ש, וא"כ ה"נ כיון שהוא בעצמו ראוי לאכול כזית, ורק מחמת איסור שבועה אינו יכול לאכול שפיר מקרי ראוי. אמנם מדברי הש"ס בחולין שהבאתי מוכח דאפי' אם אינו ראוי מחמת איסור מקרי אינו ראוי, דהא עיקר הטעם דבמוקדשין אינו יכול לכסות למטה הוה ג"כ רק מחמת איסור כדאיתא בש"ס שם, דאם לא יבטלי' לעפר הוה חציצה, ולבטלי' לא יוכל משום דאסור להוסיף על הבנין עיי"ש, ואפי"ה אמרו דמקרי א"ר לכסות, ובאמת מדברי הש"ס בחולין שם יקשה לכאורה טובא על הב"ח, שכתב דמחמת איסור לא נחשב לאינו ראוי ובש"ס דחולין שם איתא להדיא דמחמת איסור הוה אינו ראוי, ואין הפנאי גורם לעיין בזה. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר רל"ו מה שכתבתי בפרט זה אי מחמת איסור מקרי ראוי עיי"ש

ד) וראיתי בספר אורחות חיים בהגהות הגאון האבד"ק ברעזאן זצלה"ה סי' תע"ה שהעיר, דד"ז אי בעשיית מקצת מצוה יש ג"כ מצוה, תליא בפלוגתא דר"מ ור"א ור"ש ביומא (ס"א ע"ב), גבי אשם מצורע ששחטו שלא לשמה, דלר"מ יביא אחר ויתחיל בתחלה ופירש"י דס"ל עבודה שלא נגמרה כמאן דליתא, ור"א ור"ש ס"ל ממקום שפסק משם הוא מתחיל, ופירש"י דס"ל דל"ה כמאן דליתא אלא חשובה היא עיי"ש, וא"כ לר"מ י"ל דעשיית מקצת מצוה לאו כלום הוא, אכן לר"א ור"ש י"ל דעשיית מקצת מצוה אף שלא נגמרה המצוה עד תמה ג"כ חשובה היא עיי"ש

ובזה י"ל פרפרת נאה בישוב מה שראיתי מקשים, על הני דאמרי דבעשיית מקצת מצוה ג"כ יש מצוה, מהא דס"ל לר"מ בבכורות (מ"ח ע"א), דאם מת האב והבנים חלקו עד שלא נתנו פטורין, ואמרינן בש"ס שם משום דס"ל לר"מ חמש ולא חצי חמש, וביארו בתוס' שם דה"ט משום דמצות חמש סלעים רמי רחמנא עליו, ולא מקיימא בפחות מחמש. וקשיא נהי דהמצוה היא בחמש סלעים, אבל אם א"א לקיימה בשלימות, מדוע יפטרו מלקיים עכ"פ מקצתה ולתת חצי חמש, כמו מי שאין לו רק חצי זית מצה שמחויב לאכול כמה שיש לו, ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ד' אות ג' שעמד ג"כ בזה. ולהנ"ל י"ל בזה השערה נאותה דר"מ בזה לשטתי' דס"ל ביומא שם דעבודה שלא נגמרה כמאן דליתא, ולדידי' ליכא אמנם שום מצוה בעשיית חצי המצוה, ולכן שפיר ס"ל דכיון דא"א לתת חמשה סלעים ולקיים המצוה בשלימות, ליכא חיוב לתת חמש חצי סלעים ולקיים עכ"פ מחצית המצוה, ולפ"ז י"ל דר"י דפליג על ר"מ בבכורות שם, וס"ל חמש ואפי' חצי חמש, משום דס"ל כר"א ור"ש ביומא שם דממקום שפסק משם הוא מתחיל, דגם עבודה שלא נגמרה חשובה היא, וה"ה דגם בעשיית מקנת מצוה יש מצוה, ולכן ס"ל דאם א"א לתת כל החמש סלעים צריך לתת עכ"פ חמשה חצי סלעים וכאמור, ונמצא לפ"ז דר"מ ור"י דפליגי בבכורות שם אי אמרינן חמש ולא חצי חמש אזלי לשטתייהו. ויש להרחיב עוד הדיבור בזה ואכמ"ל

סימן ח

א) בדבר הספק שנסתפק בשו"ת חינוך בית יהודה ח"ב סי' נ"ח, הובא בשערי תשובה או"ח סי' תפ"א, בשנים שהיו במדבר ואין להם רק כזית אחד של מצה בצמצום מה יעשו, אם יחלקו הכזית ביניהם וכל אחד יאכל חצי זית, או האחד יאכל כל הכזית והשני לא יאכל כלום, וענין הספק הוא איזהו עדיף, אם שיעשו הרבה אנשים מקצת המצוה, או שיעשה אחד כל המצוה בשלימות והאחרים לא יעשו כלל

ונראה לפשוט הספק הזה מהא דאיתא בפסחים (פ' ע"א), דס"ל לעולא דאם הי' ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, משלחין אחד מהן לדרך רחוקה, וכתבו התוס' שם בד"ה משלחין, דמשלחין אחד מן הטהורים, וה"ט דלא משלחינן אחד מהטמאים, דמהדרינן שיעשו כולם בראשון ולא ידחו הטמאים עיי"ש, אלמא דכשיש ברירה לפנינו או שיעשו רבים המצוה שלא כיאות (כי גם עשיית הפסח בטומאה הוה שלא כיאות דהמצוה היא לעשות הפסח בטהרה), או שיעשו מעטים המצוה כיאות (היינו הפסח בטהרה), והאחרים ידחו לגמרי ולא יעשו כלל המצוה, אנו בוחרים שיעשו רבים המצוה שלא כיאות, משיעשו אותו מעטים כיאות והאחרים ידחו לגמרי. וה"נ י"ל דכשיש ברירה לפנינו, או שיאכל אחד כל הכזית והשני לא יאכל כלום, או שיאכלו שניהם וכל אחד לא יאכל רק חצי זית, מוטב שיאכלו הרבה אנשים חצאי זית משיאכל אחד כל הכזית, וזה דמיון נכון לפום ריהטא. אמנם יש לחלק בין הענינים, דבשלמא בעשיית פסח בטומאה, הנה רק מצוה מן המובחר לא קעבדי, אבל כל אחד מקיים המצוה, משא"כ באכילת חצי זית מצה י"ל דלא קעבדי מצוה כלל, וא"כ בודאי יותר נכון שיקיים עכ"פ אחד המצוה משנחלק הכזית מצה בין הרבה אנשים, אשר אז שום אחד לא יעשה המצוה, אכן י"ל דבזה באנו להספק הידוע, אם בעשיית מקצת מצוה יש ג"כ מצוה או לא, דאם נאמר דבעשיית מקצת מצוה יש ג"כ מצוה, הדמיון שכתבנו עולה יפה, דכמו שמוטב שיעשו הרבה הפסח בטומאה אף שלא תעשה המצוה כיאות משיעשו מעט בטהרה, ה"נ מוטב שיאכלו הרבה מקצת הכזית של מצה, שתתקיים ג"כ מקצת המצוה, משיאכל אחד כזית שלם ויקיים אמנם המצוה בשלימות, אבל לעומת זה האחרים לא יקיימו כלל המצוה וכמ"ש. ועיין לעיל בסימן שלפ"ז מה שכתבנו בפרט זה אי בעשיית מצוה שלא בשלימותה יש ג"כ מצוה דרוש משם

ב) עוד נראה להעיר בזה, מדברי הגמרא ביומא (ל"ט ע"א), דמשמעון הצדיק ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובלתה"פ, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן, והגרגרנין נוטלין ואוכלין, ועיין בתוס' ישנים שביארו, דאילו הי' מגיע כזית לא הי' מושכין ידיהן כדי לקיים מצות אכילה, אבל כיון שלא הי' לקיים המצוה לכן משכו ידיהן. ויש להבין. סוף כל סוף מדוע מנעו מליטול אף אם הי' פחות מכשיעור.