אבני חפץ טז

שיש לכפות את הכהן לצאת מבהכ"נ עיי"ש. ולפ"ז גם בנ"ד אפי' הי' קצת קפידא בדבר מהראוי הי' לכוף את בעלי המקום השלישי שיפנה למטה, כדי להניח מקום לבעל המקום השני שנדחה. כיון שזה לא חסר וזה כהנה, ועאכו"כ שבאמת אין קפידא כלל בדבר, שמתחלה הי' מקומו השלישי אחר מקום הרב וגם עכשיו יהי' השלישי דודאי בכגון דא יש לכופו משום מדת סדום

ח) ועיין במהרי"ק שם שהוסיף עוד לענין שאלתו דבכגון דא לכ"ע י"ל דכופין על מדת סדום כיון דהוה יקרא דאורייתא וגם הוה דין יחיד נגד רבים עיי"ש, ושני הטעמים האלו שייכים גם בנידון שלפנינו, כי גם כאן הוה דין יחיד נגד רבים, כיון שראשי הקהל רוצים שזה יעתיק מקומו למטה למען ישאר מקום לשכנו הקודם לו שלא ידחה, וגם הוה בכלל יקרא דבית הכנסת, כיון שזה כבוד בית ה' שיהי' בו ספסלים מהודרים עשויים בהוד ויופי כפי מה שרוצים ראשי הקהל לעשות ולתקן, דודאי י"ל ג"כ דכופין אותו על מדת סדום. כדי שלא תופר בשבילו המחשבה הטובה אשר יזמו ראשי העדה לרומם בית אלהינו ולפארו

ט) ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' כ"ב שדן ג"כ בענין דומה לנידון שלפנינו אודות מקומות בהכ"נ, וקאתי עלה ג"כ מטעם דכיון דזה לא חסר כופין, אותו על מדת סדום עיי"ש ומדברי מהרי"ק שהבאנו יש סייעתא גדולה לזה. ועיין בחו"מ סי' קע"א ברמ"א שהביא בשם תשובות הרא"ש דרבים היושבים על ספסל אחד בבהכ"נ והיושב בראש רוצה להוסיף עוד מקום אחד אצל מקומו. והיושב אצלו רוצה למחות, באמרו שעכשיו הוא שני אצל הראש ואם יוסיף יהי' שלישי עמו, יוכל למחות עיי"ש, ומשמע דעיקר הקפידא הוא, אם ישתנה יחס מנינו אל היושב בראש, כי יהי' נחית דרגא במנין, דמתחלה הי' שני לו ועכשיו יהי' שלישי לו, אז אמנם יוכל למחות משא"כ בנ"ד יחס המספר, לא ישתנה כי לא יתוסף מקום חדש אצל היושב בראש, רק מקום היושב ראש יתרחב, וכל אחד מהמקומות הסמוכים ישארו ביחוסו אל מקום הראש כפי שהי' מתחלה, הראשון ראשון והשני שני, בודאי הדין נותן שיש לכוף את זה שהי' לו מתחלה המקום השלישי לראש שיפנה למטה קצת, כיון שגם שם יהי' השלישי לראש ומקומו יקח זה שהי' מתחלה שני לראש וכמ"ש

סימן ז

בדבר הספק הידוע, במי שאין לו רק מקצת מהשיעור הנחוץ לקיום המצוה. אם מחויב עכ"פ לקיים מקצת מהמצוה, או דילמא כיון שאין ביכלתו לקיים כל המצוה בשלימות כשיעור עשיית מקצת המצוה אין בה שום תועלת, עיין מל"מ פ"א מה' חמץ ומצה ה"ז

א) הנה ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' י"ח שכתב דעשיית מקצת המצוה אין בה שום ממש, ומי שאין לו רק פחות מכזית מצה אין עליו חיוב לאכול אותי המקצת, דאכילה בכזית משמע, ואם אינו אוכל כשיעור לאו מצוה היא כלל, והביא ראי' לדבריו מהא דאיתא בסי' תפ"ד, דהנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול מצה בפסח וקשה הרי קיי"ל לענין שבועה דשלא אוכל בכזית משמע, א"כ יאכל פחות מכזית, וע"כ כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצוה קעביד כלל עיי"ש

ולפענ"ד יש לחלק בין הענינים, דבשלמא כשאין לו רק פחות מכזית, הנה בדעתו להשלים השיעור ולאכול שיעור שלם כשימצא. וע"כ לע"ע גם באכילת, זה המקצת מצוה קעביד, משא"כ בנשבע שלא לאכול אין בדעתו כלל לאכול שיעור שלם, דיש עליו איסור מחמת השבועה, בכגון דא באכילת המקצת אה"נ דלא עשה מצוה כלל ויש להביא ראי' נאותה לסברתנו מדברי, הש"ס זבחים (פ"ח ע"א), כ"ש אין מקדשין אלא שלמים ומלאים. אר"י ל"ש אלא שאין דעתו להוסיף, אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש עיי"ש, וה"נ מגדר המצוה היא שתעשה בשלימות, מ"מ בדעתו להשלים המצוה, כל חלק וחלק מהמצוה יש בו קדושת המצוה, ולכן אם אין בכחו לעשות רק מקצת מהמצוה, צריך ג"כ לקיים. ובזה הן נסתר מחמתו ג"כ מה שראיתי בתשו' חיים שאול סי' ג', שרצה להוכיח ג"כ דבאכילת מצה פחות מכזית ליכא מצוה כלל, מהא שכתבו התוס' בקידושין (ל"ת ע"א) בשם הירושלמי, דה"ט שלא אכלו מצה מחדש בבואם לארץ מטעם עדל"ת, משום דאין עשה דלפה"ד דוחה ל"ת דלאחה"ד, וקשה אמאי לא אכלו פחות מכשיעור, דמפאת איסור חדש אין לחוש דהוה בכזית, ועכ"פ הי' מקיימין מקצת המצוה, וע"כ דבפחות מכזית ליכא מצוה כלל, ולפמ"ש גם ראי' זו יש לדחות, דשאני התם שלא הי' בדעתם להוסיף על השיעור מחמת איסור חדש, לכן לא הי' מצוה כלל בפחות מכזית משא"כ היכי שדעתו להוסיף שפיר גם בפחות מכזית יש מצוה וכאמור

ב) עוד נלפע"ד לחלק בין מי שאין לו רק פחות מכזית מצה, ובין מי שמוכרת לאכול רק פחות מכזית מחמת איסור הרובץ עליו, כגון שנשבע שלא לאכול כדוגמת השבו"י, דמי שאין לו רק פחות מכזית הוה עכ"פ ראוי לאכול כזית שלם, ולכן אף שאוכל פחות קעביד עכ"פ מקצת מהמצוה, משא"כ זה שנשבע שאינו ראוי לאכול אה"נ דלא קעביד מצוה כלל. ויש להביא דוגמא לזה מדברי הגמרא גיטין (מ"ג ע"א), מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת תורין מהו, את"ל בן ישראל שאמר לבת ישראל התקדשי לחציי מקודשת דחזיא לכולי', הא לא חזיא לכולי' עיי"ש, וה"נ שאני מי שאין לו רק חצי כזית דחזי לאכול כזית שלם, משא"כ היכי דלא חזי כלל לאכול כזית שלם כגון בנשבע. עוד יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא בחולין (פ"ג ע"ב), דאיתא שם דאף דנקטינן דאם א"א לכסות למטה חייב לכסות למעלה, כגון בשחט בהמה ואח"כ חי', מ"מ במוקדשין פטור לכסות למעלה, משום שאינו יכול לכסות למטה, דשאני התם דהוה פכ"פ ראוי לכסות למטה, משא"כ במוקדשין דאינו ראוי לכסות למטה לכן פטור לכסות גם למעלה, וכדר"ז לענין בילה עיי"ש, וה"נ היכי שראוי עכ"פ לאכול כזית שלם. מחויב לאכול אף פחות מכזית כשאין לו שיעור שלם משא"כ כשאינו ראוי לאכול שיעור שלם וכמו שכתבתי

ג) אמנם בזה יש לעיין, דאולי מה שאינו ראוי לאכול מחמת איסור לא מקרי אינו ראוי, ודבר זה יש ללמוד מדברי הב"ח הובא בטו"ז