אבני חפץ קסח

קרח וע"כ כאביי ס"ל דכמדארל"ת אע"מ, ולפ"ז מאן דס"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, משום דס"ל דקידושין תופסין בחייבי לאווין, ס"ל ג"כ כאביי דכמדארל"ת אע"מ

כה) ומעתה מה נמרצו דברי ר' דוסא להחכמים, שחגי הנביא כבר ישב על מדוכה זו, והורה שצרת הבת אסורה, ולמען ברר ההוראה הזאת אשר יסודה היא שעדל"ת שיב"כ, שילב חגי הנביא ביחד עם ההוראה הזאת של צרת הבת עוד שני דברים, אשר יכילו בקרבם רמז על שתי ההוכחות שיש דעדל"ת שיב"כ, האחד שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, וכיון דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, ע"כ צ"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי, וממילא ידענו הראי' האחת שעדל"ת שיב"כ והויא משאלת הטמאים, דאם ק"פ לאו כקהג"ד הראי' הזאת היא אלימתא ואין עלי' תשובה, והשני שמקבלין גרים מן הקרדויין ומן התרמודים, דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ומזה נדע הראי' השני' דעדל"ת שיב"כ מפסח שני, דאם נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ע"כ ס"ל כמדארל"ת אע"מ, וכיון שכן יש לנו ראי' מקרא דלא ילין שפסח ראשון דוחה שבת גם מבלעדי הגז"ש דמועדו וממילא גם פסח שני דוחה שבת, ויש להוכיח איפוא מזה דעדל"ת שיב"כ וכדברינו למעלה, ועפ"י שנים עדים אלה דעדל"ת שיב"כ יקום דבר ותסתיים שמעתתא דצרת הבת אסורה וכמו שכתבנו, והענין נכבד לפאר דברי רבותינו הקדושים, ולהלביש אותם מחלצות דברי חידודים המשמחים את הלב

סימן פז

אשר דקדק מע"כ בדברי הגמרא ברכות (י"ז ע"ב), שאמרו שבכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת, כל העולם כלו נזונין בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, מדוע תפס הבת קול רק מדת קב ואמר שדי לו לר' חנינא בן דוסא בקב חרובין דוקא מע"ש לע"ש

א) הנה כבר עמדתי בזה בספרי ברכת אהרן מאמר ק"מ, ועיי"ש שכתבתי בזה השערה נחמדה, דבדיוק תפס הב"ק מדת קב דוקא, אמנם כאשר התחקיתי בזה כעת עלה בלבי עוד רעיון נכון בהבנת הענין שתפס הב"ק מדת קב דוקא, עפ"י מ"ש בספרי שם, דמה שאמר הב"ק שדי לר' חנינא בן דוסא בקב חרובין מע"ש לע"ש, הכונה ע"כ על כל ימי השביע לבר משבח, דבשבת אי אפשר לומר שר"ח בן דוסא שהי' מופלג בחסידות הי' מסתפק בחרובין ולא השתדל להשיג פת לקיים סעודת שבת, שמצותה בפת דוקא, כדאיתא בשבת (קי"ז ע"ב), חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה, וכן נקטינן באו"ח סי' רע"ד סעיף ד', דסעודת שבת אי אפשר לעשותה בלא פת, ובודאי גם ר' חנינא בן דוסא קיים הסעודות של שבת כהלכתן בפת, וא"כ לא הי' יכול להתפרנס בחרובין רק בששת הימים של השבוע לבר משבת

ב) והנה הקב הוא ארבעה לוגין, ולוג הוא ששה ביצים, ונמצא שבקב יש כ"ד ביצים (עיין פירש"י עה"ת פ' בשלח על מקרא והעומד עשירית האיפה הוא ובעירובין פ"ג ע"א) ושיעור אכילת אדם הוא ארבעה ביצים שהוא כדי אכילת פרס (עיין נגעים פרק י"ג משנה ט' ובפירוש הרע"ב שם) ונמצא שבקב שיש בו כ"ד ביצים, יש שש שיעורי אכילת אדם מצומצמים, וקמ"ל הבת קול שר"ח הסתפק כ"כ במועט, ואכילתו היתה כ"כ מצומצמת עד שדי הי' לו קב חרובין מע"ש לע"ש, היינו ש שה שיעורי אכילה מצומצמים של חרובין על ששה ימים, כלומר שיעור אכילה מצומצם, שהוא ד' ביצים, פעם אחת ליום והענין נכבד

ג) ומה שפלפל מע"כ בדברי הגמרא במגילה (כ"ז ע"ב), שאלו תלמידיו את ר' זכאי במה הארכת ימים, אמר להם וכו' ולא בטלתי קידוש היום, ותמה הרי"ף מה רבותי' בזה, הא כתיב זכור את יום השבת לקדשו, ולמדו מכאן לקידוש היום.. (עיין פסחים (ק"ו ע"א) זכרהו על היין בכניסתו)

הנה מדי התבונני בזה עלתה בלבי השערה נאותה, בזה, עפ"י דברי התוס' במגילה (ג' ע"ב) ד"ה מבטלין, שהקשו אהא דאיתא שם דכהנים בעבודתן מבטלין לין עבודה ובאין לשמוע מקרא מגילה, אמאי מבטלין, והלא אחר הקריאה יש הרבה שהות לעבודה, ותירצו דכיון דמשהאיר היום הוי זמן עבודה, והם מניחין אותה בשביל הקריאה, משו"ה קרי לי' ביטול עיי"ש, הרי דלשון ביטול יאמר לפעמים לא. במובן מניעת הדבר לגמרי והעדרו המוחלט, רק במובן איתור ושהי', והיינו שהדבר נתאחר ונשתהה איזהו זמן, וא"כ ה"נ י"ל דמה שאמר ר' זכאי שלא בטל קידוש היום, אין כונתו שלא חדל מלקדש, דבזה ל"ה שום רבותא, כיון שיש חיוב לקדש היום על היין ואיזהו רבותא יש בזה מצד ר' זכאי, רק כונתו שלא איתר מלקדש היום, רק הי' זריז מלקדשו תיכף כשנתקדש השבת, כי כן הוא מצוה מן המובחר לקדש מיד בכניסת השבת, וכדאיתא בפסחים (ק"ו) שם, זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו, וביאר בב"י או"ח סי' רע"א, דמה שנאמר זכרהו על היין בכניסתו היינו שתיכף כשנכנס שבת צריך לקדשו על היין, וכ"כ הרא"ש עיי"ש, ושיבח ר' זכאי בנפש שהוא אמנם נהג כן ולא בטל מעולם קידוש היום, והיינו שלא נתאחר מעודו לקדש ורק זריז הי' לקדש מיד כשנכנס היום, בלי שום שהי', וזה שגרם לו שהאריך ימים

סימן פח

ע"ד מה שדנתי בספרי ברכת אהרן מאמר ע"ו אות י"ג בישוב קושית העולם, אהא דרצו בש"ס דיבמות (כ"ד ע"א) לומר, דרק בכור מיבם, אבל פשוט אינו מיבם, ודחו זאת, דא"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו היכי משכחת לה, והרי משכחת לה, שהאח המת הי' ממזר, ודעת ההגהות אלפסי פ' הבא על יבמתו הובא בד"מ סי' רע"ז, דבן הנולד אחר ממזר חשוב בכור, וא"כ האת שלא הי' בעולמו הוא הבכור. אף שהוא הצעיר, ושפיר איצטריך קרא למעט בכה"ג, וע"ז כתבתי דלר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בת"ל ל"ל הכי, דאם האת המת הי' ממזר בלא"ה אשתו אינה זקוקה ליבום דקידושין לא תפסי בה, וע"ז העיר