אבני חפץ קסו

יז) ומעתה מה יקרו דברי הגמרא שאחרי שאמר ר' יהושע אני אלך, וכונתו היתה שהוא לשטתו, דס"ל כמדארל"ת אע"מ, יוכיח לר' דוסא ממקום אחר שעדל"ת שיב"כ, והיינו מפסח שני, וזה משום שפסח ראשון דוחה שבת ידענו מקרא דלא ילין, ולאו דוקא מגז"ש דמועדו, וממילא גם פסח שני דוחה שבת, וכיון שכן שמענו דעדל"ת שיב"כ, וממילא ידענו דהצרות אסורות ומצב החכמים נגד הצדוקים לא יגרע, הוסיפו החכמים לשאול: ואחריו מי? היינו דילמא ישיב לו ר' דוסא אמרים, דמקרא דלא ילין אין ראי' כלל דפסח דוחה שבת, דא"צ לאוקמי קרא בי"ד שחל להיות בשבת, רק הפירוש שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, וממילא כל הוכחת ר' יהושע תפול בבירה, אז אמר ראב"ע שהוא ילך, כלומר שהוא יבא וימלא אחר דברי ר' יהושע, כי אם ירצה ר' דוסא לדחות דברי ר' יהושע, דהפירוש הוא שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, אז יענה לו ר' אליעזר בן עזרי' י' אמרים בשטתו דבקר היינו בקר ראשון, וכיון שכן אי אפשר לפרש שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, ורק ההכרח לפרש דמיירי בי"ד שחל להיות בשבת, וא"כ דברי ר' יהושע שרירין וקיימין

יח) אכן עדיין יש לבע"ד לחלוק על הוכחת ר' יהושע, שכל עיקרה תשען על אוקימתת הגמרא, דקרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח מיירי בי"ד שחל להיות בשבת, וממילא ידענו דפסח דוחה שבת, גם מבלעדי הגז"ש דמועדו, וע"ז עדיין יש להשיב דמנ"ל דקרא מיירי בי"ד שחל להיות בשבת, ואי דאל"כ קשה קושית הגמרא, מדוע נאמר שלא ילין לבקר, דמשמע שכל הלילה ילין, והרי עולת חול אינה קריבה ביו"ט, לפמ"ש התוס' ביומא (מ"ז ע"א) ד"ה אבל, דאף חלבי חול שנתותרו, נהי דאין קריבין בשבת, מ"מ סמוך לאור הבוקר קריבין, הואיל וניתן שבת לדחות לצורך עצי המערכה שהי' סמוך לאור הבקר, נדחה ג"כ לצורך הקטרת חלבי חול שנתותרו עיי"ש, א"כ ה"נ י"ל דכונת הכתוב שלא ילין עד הבקר, אבל סמוך לאור הבקר הואיל דנדחה יו"ט אז לצורך הדלקת עצי המערכה, נדחה ג"כ לצורך הקטרת חלבי פסח שנתותרו, וכבר תמה כן בישי"ע או"ח סי' תצ"ה ע"ד הגמרא בפסחים (נ"ט) שם, אכן בישי"ע שם העיר ע"ד התוס' ביומא שהבאנו, דסמוך לאור הבקר מותר להקטיר בשבת חלבי חול שנתותרו, כיון דניתן אז שבת לדחות לצורך הדלקת עצי המערכה, והרי בהקטרת האימורין יש ג"כ איסור מכבה, דבשרא אגומרי הוה מכבה, ואיסור כיבוי לא הותר בהדלקת עצי המערכה, ותירץ דכיבוי הוה משאצל"ג, ובמשאצל"ג פטור עלי' וליכא איסורא משום כיבוי, ורק משום הקטרה דהוה מבעיר, ואיסור מבעיר הותר לצורך עצי המערכה, וה"ה שהותר גם לגבי הקטרה, אמנם זה דוקא אם נאמר דמשאצל"ג פטור עלי', אבל אם נאמר דמשאצל"ג חייב עלי', ליכא למימר הואיל והותר לצורך הדלקת עצי המערכה, כיון, שיש בהקטרה גם איסור כיבוי שלא הותר. וכשנחבר יחד הדברים שכתבנו יהי' נמצא, דאם נאמר דמשאצל"ג פטור עלי' אז ליתא להוכחת ר' יהושע, די"ל דקרא דלא ילין לא מיירי כלל בי"ד שחל להיות בשבת, כיון שקושית הגמרא הא כל הלילה ילין יש לתרץ, דהכונה שיקטיר סמוך לאור הבקר, שניתן אז יו"ט לצורך הדלקת עצי המערכה, וממילא לא מוכח משם כלל דפסח ראשון דוחה שבת, ונסתרו דברי ר' יהושע, אמנם אם נאמר דמשאצל"ג חייב עלי', אז הוכחת ר' יהושע היא בתוקפה וכאשר ביארנו. ועיין בישי"ע רס"י תצ"ה שם שהביא בשם המהרש"א דר"ע ס"ל משאצל"ג חייב עלי', וא"כ לדידי' הוכתת ר' יהושע נצבה כמו נד ואין עלי' תשובה. (ועיין למעלה בסי' י"ב אות ט' מ"ש בזה)

יט) ומעתה מה נכבדו דברי הגמרא, שאחרי שאמר ראב"ע שהוא ילך אחרי ר' יהושע ולשטתו ימלא אחרי דבריו, אם יהי' לר' דוסא פירכא עליהם וכמו שביארנו, הוסיפו עוד לשאול, ואחריו מי? כי מלבד הפירכא האחת (דילמא פירוש הקרא דלא ילין שמרהו שלא יבא לידי בל ילין), אשר הפירכא הזאת יסלק אמנם ראב"ע לשטתו, יוכל ר' דוסא לפרוך עוד פירכא אחת ע"ד ר' יהושע, והיינו דילמא הפירוש שלא ילין ויצטרך להקטיר סמוך לאור הבקר, ואז ג"כ נסתרה הוכחת ר' יהושע, ומה יהי' אם אחרי שיתרץ ראב"ע הפירכא האחת, ישאל ר' דוסא הפירכא השני', וירצה לסתור דברי ר' יהושע, מי יענה אז וישיב לו אמרים? והשיב ר' עקיבא שהוא ילך, כי אם ירצה ר' דוסא לסתור דברי ר' יהושע משום שיפרש הכתוב שלא ילין עד הבקר, אבל סמוך לאור הבקר, הואיל וניתן יו"ט לדחות לצורך הדלקת עצי המערכה, נדחה ג"כ לצורך הקטרת אימורי פסח שנתותרו, יענה לו ר"ע אמרים לשטתו, דמשאצל"ג חייב עלי', ול"ל איפוא כסברת התוס' ביומא (מ"ו) שהבאנו, דסמוך לאור הבקר הואיל וניתן שבת לדחות לצורך הדלקת עצי המערכה נדחה ג"כ לצורך הקטרת אימורין שנתותרו, כיון דבהקטרת אימורין יש ג"כ איסור מכבה, וע"כ דקרא דלא ילין מיירי בי"ד שחל להיות בשבת, וא"כ דברי ר' יהושע עולים יפה מכל צד, והענין נכבד

כ) והנה כאשר כתבנו למעלה, יסוד הדבר הזה שרצו להתיר צרת הבת בימי ר' דוסא היתה שטתו של ר' דוסא דאין ברירה, כאשר מפאת זה ס"ל בב"ק (ס"ט ע"א) כל הנלקט ולא כל המתלקט, וא"כ ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי, וממילא פסח מדבר הי' הוראת שעה, ואין ראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, ולכן בקעה מצאו להתיר לשטתו צרת הבת וכדברינו למעלה. אמנם הדין הזה דכל הנלקט ואין ברירה, אמרו ר' דוסא סתם ולא ר' דוסא בן הרכינס, ור' דוסא סתם ור' דוסא בן הרכינס המה שני אנשים שונים, ובחנם איפוא תלו השטה בר' דוסא בן הרכינס, כי הוא לא הגה אותה כלל, ולפ"ז גם התולדה שהוציאו מהשטה הזאת, דצרת הבת מותרת בטעות נתיחסה על שמו, ואין לו עסק עמה כלל. וע"כ כאשר באו החכמים אל ר' דוסא בן הרכינס להתוכח אתו בדבר ההלכה של צרת הבת, הבין מיד כי חילוף גברי יש כאן, ונתחלף להם ר' דוסא סתם בר' דוסא בן הרכינס, וע"כ שאל אותם: דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם, כלומר למי נתיחסה השטה הזאת, לר' ד דוסא סתם או לר' דוסא בן הרכינס, כי בודאי יש כאן טעות גברא. והשיבו החכמים: חיי רבי סתם שמענו, כי אמנם כן הוא ששמעו דבר זה בשם סתם ר' דוסא, וחשבו שר' דוסא בן הרכינס הוא בעל השמועה, ובאמת לא ר' דוסא בן הרכינס הוא בעל השמועה, רק ר' דוסא סתם, ובחנם איפוא באו אליו להתוכח אתו

כא) והוסיף עוד ר' דוסא בן הרכינס, שלא לבד שהוא לא נתן ידו להתיר צרת הבת, רק אדרבה מעיד הוא על עצמו שמים וארץ שכבר