אבני חפץ קסד

בעשה דקודם הדיבור ל"ש לומר עדל"ת, ומשמע דעשה דלאחר הדיבור עדיפא מעשה דקודם הדיבור, ולכן רק עשה דלאחר הדיבור אלימא למידחי, ל"ת אבל עשה דקודם הדיבור מיגרע גרעה ולא אלימא למידחי ל"ח, הנה מגמרא דיבמות (ה' ע"ב) משמע להיפוך, שרצו להוכיח דעדל"ת שיב"כ ממילה מפסח ומתמיד, ודחו שכן ישנן לפני הדיבור, ומוכח דאדרבה עשה שלפני הדיבור חמירא ודוחה לא לבד ל"ת גרידא, רק אפי' ל"ת שיב"כ דחי, מה שלא מצאנו בשאר עשה שלאחר הדיבור (ועיין בפנ"י ובהפלאה קידושין שם מ"ש בזה), ולפ"ז ליתא לדחיית הירושלמי וממילא י"ל דממחרת הפסח היינו ט"ו בניסן, ואכלו מטעם עדל"ת, וא"כ נסתרה הוכחת החכמים נגד הצדוקים וכמו שכתבתי. אמנם זה דוקא אם נאמר דאין עדל"ת שיב"כ, וקשה אמאי לא נילוף ממילה פסח ותמיד דעדל"ת שיב"כ, ובהכרח לומר דשאני הני שכן ישנן לפי הדיבור, ול"ל כדברי הירושלמי, ולפ"ז נסתרה הוכחת החכמים נגד הצדוקים, אבל אם נאמר דעדל"ת שיב"כ, ואז ליתא לתירוץ הגמרא שכן ישנן לפני הדיבור ושפיר י"ל כדעת הירושלמי, דעשה שלפני הדיבור גריעה, וא"כ ל"ל שאכלו מצה מחדש מטעם עדל"ת, והפירוש ממחרת הפסח הוא בט"ו בניסן, וע"כ דהפירוש הוא ממחרת הפסח בט"ז בניסן, אחרי הקרבת העומר, ולפ"ז קמה כמו נד הוכחת החכמים, ודברי הצדוקים בטלים

י) ומעתה הבין נבין מדוע הטילה השמועה, שיש רוצים להתיר צרת הבת, רעש גדול בקהל החכמים, ומדוע הי' הדבר קשה להם כל כך כי אחרי שיסוד ההיתר הוא, משום דלשטת ר"ד נסתרה הראי' דעדל"ת שיב"כ משאלת הטמאים, וע"כ דאין עדל"ת שיב"כ, וממילא הצרות מותרות, וכמו שהבאנו למעלה, הנה מבלי משים נתעוררה השאלה אף אם נסתרה ההוכחה דעדל"ת שיב"כ משאלת הטמאים, וכי בשביל זה מהראוי הי' להחליט דאין עדל"ת שיב"כ ולהתיר הצרות, הרי יש להוכיח דעדל"ת שיב"כ ממילה פסח ותמיד וכמו שהוכיחו בגמרא דיבמות (ה' ע"ב) שהבאנו, ועכצ"ל דמהני אין ראי', שכן ישנן לפני הדבור, וכמו שדחו בגמרא שם, וכיון שכן הנה נצמחה מזה סכנה גדולה, שדעת החכמים לא תוכל עמוד נגד הצדוקים באחד מעקרי העקרים שנחלקו עמהם, והיינו בנוגע להגבלת זמן הקרבת העומר וקביעת מועד חג השביעות, דאם נקטינן דאין עדל"ת שיב"כ, וזה משום דממילה פסח ותמיד אין ראי' שכן ישנן לפני הדיבור, א"כ עשה דלפני הדיבור עדיפא עוד מעשה שאחר הדיבור, ואם עשה שלאחר הדיבור דוחה ל"ת, מכש"כ עשה שקודם הדיבור, וממילא י"ל דמה שנאמר במקרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן קודם הקרבת העומר ואכלו מטעם עדל"ת כדעת הירושלמי, ונסתר לפ"ז כל היסוד שבנו עליו החכמים להוכיח כנגד הצדוקים, וזה משום שהפירוש הוא ממחרת הפסח בט"ז בניסן, דאם אין עדל"ת שיב"כ אין הכרת לפרש כן, ואפשר לפרש כדעת הצדוקים דממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן, ולפ"ז י"ל דתמיד עצרת אחר השבת, וח"ו תורת החכמים תהי' מופרכת, והענין יקר

יא) ולמען הסיר הסכנה הנשקפת מצעד הזה של היתר הצרות, אשר עלול הי' להחליש מצב החכמים באחד מהענינים היסודיים והעקריים שנחלקו בהם עם הצדוקים כדברינו למעלה, נועצו החכמים ושאנו מי ילך ויודיעו, כגומר מי ילך לר' דוסא אשר לשטתו נתיחס ההיתר הזה ובודאי הי' בהסכמתו, ויוכיח לו, שאם אמנם שלשטתו נסתרה ההוכחה דעדל"ת משאלת הטמאים, אבל יש להוכיח דעדל"ת שיב"כ, כמו שרצו להוכיח בגמרא דיבמות (ה' ע"ב) שהבאנו, וליתא לדחיית הגמרא שם, שכן ישנן לפני הדיבור, וכיון שכן הנה ממילא צרת הבת אסורה, וגם אחרי שליתא לדחיית הגמרא, שכן ישנן לפני הדיבור, שפיר י"ל דלא לבד שאין עדיפות בעשה שלפני הדיבור שתדחה ל"ת שיב"כ, רק אדרבה גריעותא יש, דאפי' ל"ת גרידא לא דחי, וא"כ ל"ל דממחרת הפסח בקרא דויאכלו מעבור הארץ היינו בט"ו בניסן, ואכלו מטעם עדל"ת, דאין עשה שלפני הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור, וכדברי הירושלמי, וע"כ דממחרת הפסח היינו בט"ז בניסן, ולפ"ז תורת החכמים קימת, ודעת הצדוקים בטילה, וכמו שביארנו למעלה. ואמר ר' יהושע ע אני אלך, כלומר שהוא לשטתו, יש בכחו לקיים הוכחת הגמרא דעדל"ת שיב"כ, והכל על מקומו יבא בשלום

יב) הנה בגמרא דיבמות שם רצו להוכיח דעדל"ת שיב"כ ממילה פסח ותמיד, ודחי לה שכן ישנן לפני הדיבור, ויש לתמוה, אמאי לא נילוף דעדל"ת שיב"כ מפסח ח שני, דהוה כבר אחר הדיבור ודחי שבת, כמבואר בפסחים (צ"ה ע"א) במתניתין, וש"מ דעדל"ת שיב"כ, וכיון דליתא לדחיית הגמרא שכן ישנן לפני הדיבור, ממילא י"ל שלא לבד שאין עדיפות בעשה שלפני הדיבור, רק גם גריעותא יש בה וכמו שכתבנו, (וגם הדיחוי של הגמרא על פסח שכן כרת ל"ש בזה, לשטת ר"נ בפסחים (צ"ג ע"א) דעל פסח שני אין חייבין כרת). אמנם ד"ז עצמו, אי פסח שני דוחה שבת, הוא ענין שיש לענות בו, דטעם הדבר מדוע פסח שני דוחה שבת הוא משום שהוקש לפסח ראשון, דכתיב ככל חוקת הפסח יעשו אותו, וקשה הרי הא דפסח ראשון גופי' דדוחה שבת לא ידעינן רק מגז"ש דמועדו, כדאיתא בפסחים (ס"ו ע"א), ודבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש ועיין תוס' יומא (נ"א ע"א) ד"ה דוחה שהקשו כן, אבל זה דוקא אם אין לנו לימוד אחר דפסח ראשון דותה שבת רק מגז"ש דמועדו, אז אמנם י"ל דאין ללמוד פסח שני שדוחה שבת מפסח ראשון, דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש. אבל אם יש לנו לימוד אחר על פסח ראשון דדוחה שבת, שפיר יש ללמוד מפסח ראשון לפסח שני, וממילא ידענו דעדל"ת שיב"כ ואפי' עשה דלאחר הדיבור, וכמו שכתבנו

יג) ויש להוכיח דפסח ראשון דוחה שבת, גם מבלעדי הגז"ש דמועדו, מהא דמקשה הגמרא בפסחים (נ"ט ע"ב), כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח, לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין, והכתיב עולת שבת בשבתו, ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, ומשני הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן, חלבי שבת קריבין ביו"ט. וכיון דקרא מתוקמא רק בי"ד שחל להיות בשבת, ממילא ידענו דפסח דוחה שבת, ואין מהצורך כלל לפ"ז לבוא לגז"ש דמועדו, כי גם מבלעדי הגז"ש יש הוכחה דפסח דוחה שבת. אמנם באוקימתת הגמרא יש לדייק איך אפשר לומר דקרא מיירי בי"ד שחל להיות בשבת, הרי גם בחגיגה מצאנו כן דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר, ובחגיגה אי אפשר לאוקמי בי"ד שחל להיות בשבת, דחגיגה