אבני חפץ קסג

הפקר, דאין ברירה, ולכן ההכרח שיאמר כן לעתותי ערב אחר שלקטו, שאז אין צריכין עוד לבוא לברירה (ועיי"ש בגמרא שמתחלה רצו לומר איפוך, ור"ד ס"ל דיש ברירה, ואומר כל המתלקט, אבל אח"כ חזרו מזה, ור"ד ס"ל באמת כל הנלקט וס"ל אין ברירה), וכיון דס"ל לר"ד אין ברירה, ע"כ ס"ל ק"פ כקנין הגוף דמי, וכדאיתא בגיטין (מ"ח ע"א), דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בר נון עיי"ש, וממילא י"ל לדידי', דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, דמגר אין ראי' דגם גר משכחת לי' שיהי' לו קרקע ע"י קנין, דק"פ כקהג"ד, וכיון שכן פסח מדבר הי' הוראת שעה, ולפ"ז נסתרה לדידי' הראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, די"ל שמה ששאלו שתהי' עדל"ת שיב"כ הי', משום שחשבו שגם בזה תהי' הוראת שעה, כמו בעיקר עשיית הפסח, וכאשר כתבנו

ו) ומעתה מה נכבדו דברי הגמרא שבימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין, והיינו כיון שנשמע דינו של ר' דוסא דלעתותי ערב, ולא בשחרית, בעה"ב עומד ואומר, כל מה שלקטו עניים יהא הפקר, וזה משום דס"ל אין ברירה, בקעה מצאו בזה להתיר צרת הבת לאחין, דעד עתה הלכו בסברא דעדל"ת שיב"כ, שכן מוכח משאלת הטמאים, כיון שתפסו דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, וא"כ פסח מדבר לא הי' הוראת שעה, וש"מ משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, וכיון דעדל"ת שיב"כ, ע"כ אתיא עלי' לאיסורא ולהורות דהעריות וצרותיהן אין מתיבמות, אבל אחרי שנתפרסם דינו של ר' דוסא דאין ברירה, ולפ"ז ק"פ כקהג"ד, וממילא דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, וא"כ נדחתה הראי' משאלת הטמאים, די"ל דה"ט ששאלו משום שחשבו שתהי' בזה הוראת שעה, ואין לנו ראי' דעדל"ת שיב"כ, וא"כ אמרינן דאין עדל"ת שיב"כ, וכיון דנקטינן דאין עדל"ת שיב"כ, אתיא עלי' לגופי' להיתירא להתיר עכ"פ הצרות, וכמו שהבאנו למעלה בשם התוס', ומפאת זה אמנם באו לידי מסקנא, שיש מקום להתיר צרת הבת וכאמור

ז) וכאשר נתפרסם דבר זה, שרוצים להתיר צרת הבת, וזה משום דלשטת ר' דוסא נדחתה הראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ, ותפסו דאין עדל"ת שיב"כ וממילא צרת הבת מותרת, קם סער גדול בקהל החכמים, כי ההנחה הזאת דאין עדל"ת שיב"כ עלולה היתה להביא סכנה לאחד מעיקרי העיקרים של תורת החכמים ולפרוץ פרץ נבעה בחומת תורה שבע"פ וכאשר נבאר

הנה אחד מהדברים היסודיים, שנחלקו בהם החכמים עם הצדוקים, היתה הגבלת זמן הקרבת העומר, אשר בזה הי' תלוי ג"כ קביעת זמן חג השבועות, כי הצדוקים תפסו דהקרבת העומר היתה תמיד ביום הראשון, וזה משום שפירשו מה שנאמר בהקרבת העומר ממחרת השבת היינו שבת בראשית, ולפ"ז גם עצרת היתה תמיד אחר השבת, והחכמים בכל כחם נלחמו נגד זה, והוכיחו בראיות ברורות, דממחרת השבת שנאמר במקרא היינו ממחרת הפסח, והעומר הי' קרב תמיד בט"ז בניסן. למחרתו של פסח,, בלי הבט באיזהו יום מימי השבוע הי' חל, וממילא גם חג השבועות חל באיזהו יום שיהי' ולאו דוקא סמוך לשבת, וכמבואר בגמרא דמנחות (ס"ה ע"ב), ועיי"ש בגמרא דהימים מתמניא בניסן עד סוף מועדא שבהם נצחו החכמים את הצדוקים ואיתותב חגא דשבועתא נקבעו דלא להתענאה בהן, וזה לאות עד היכן הי' הריב הזה מגיע ועד כמה הרעיש חוגי החכמים והרגיזם, לבל יעלה ח"ו ביד הצדוקים להשריש שטתם הכוזבת ולהמציא לה מהלכים, ועיין ברמב"ם פ"ז מה' תמידין ומוספין הלכה י"א שביאר במתק לשונו הצח היסוד אשר עליו נשענו החכמים ברובם עם הצדוקים בזה, עיי"ש שכתב, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור, שהי' מניפין העומר בט"ז בניסן בין בחול ובין בשבת, והרי נאמר בתורה ולחם וקלוי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי, וא"ת שאותו פסח בשבת אירע. כמו שדימו הטפשים, איך תלה הכתוב היתר אכילתו בדבר שאינו עיקר אלא מקרה קרה, אלא מאחר שתלה הכתוב הדבר במחרת הפסח, ברור שממחרת הפסח היא העילה המתרת החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע עכ"ל, ומשמע דהיסוד של החכמים הי' משום שפירשו לשון הכתוב, ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היינו שאכלו מהתבואה החדשה ממחרת הפסח, כלומר בט"ז בניסן שהוא יום הקרבת העומר, וא"כ מדתלה הכתוב היתר אכילת התבואה החדשה בממחרת הפסח, ש"מ שממחרת הפסח היא העילה המתרת החדש, ולא איכפת לן, באיזהו יום הוא מימי השבוע

ח) אולם בראי' זו יש להתוכח, דמנ"ל דהפירוש דקרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, שאכלו מהתבואה החדשה ממחרת הפסח, היינו בט"ז בניסן, לאחר הקרבת העומר, דילמא הפירוש שאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, היינו בט"ו בניסן, קודם הקרבת העומר, כאשר כן מסתבר יותר דממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן ולא בט"ז בניסן, כמו שמצאנו במקרא ממחרת הפסח יצאו ישראל ממצרים. וזה הי' בט"ו בניסן (עיין תוס' קידושין (ל"ז ע"ב) ד"ה ממחרת), ואי קשיא איך אכלו מתבואה חדשה קודם הקרבת העומר, לזה י"ל דאכלו חדש משום דעשה דאכילת מצה דחתה ל"ת דחדש, ועיין תוס' קידושין (ל"ח ע"א) ד"ה אקרוב, שהביאו בשם הירושלמי שהקשה, אמאי באמת לא אכלו מצה מחדש מטעם עדל"ת, וה"ה שיש לדחות מטעם זה הוכחת החכמים דממחרת הפסח היינו בט"ז בניסן, וזה מפאת דמקודם לא יכלו לאכול מחמת איסור חדש, וש"מ דההיתר של אכילת חדש תלוי רק בממחרת הפסח, דמנ"ל הא, דילמא ממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן, ואי קשיא איך יכלו לאכול קודם הקרבת העומר, דילמא אכלו מטעם דעדל"ת וכמו שכתבנו. אמנם בירושלמי דחה זאת, דאי אפשר לומר שאכלו מטעם עדל"ת, משום דעשה דמצה הוה עשה דקודם הדיבור, ואין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור עיי"ש, וכיון שכן גם הוכחת החכמים לסתור דעת הצדוקים היא בתוקפה, דע"כ ממחרת הפסח הפירוש כט"ז בניסן לאחר הקרבת העומר, דמקודם לזה לא יכלו לאכול מטעם עדל"ת, דבזה ל"ש לומר עדל"ת, דהוה עשה דקודם הדיבור, וא"כ מדתלה הכתוב סיבת היתה האכילה בממחרת הפסח, ש"מ שלא כדעת הצדוקים, וכמו שכתבתי

ט) אכן בגוף דברי הירושלמי שכתב, דל"ש לומר עדל"ת רק בעשה שלאחר הדיבור אבל