אבני חפץ קסב

טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו. הא לאו הכי דחי, ותירצו דאי בעלמא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, לא הו"ל לתנא למידרש עלי' לאיסורא, אשר אז לא יצטרך לגופי' ואך לאשמעינן דבעלמא דחי, ורק יותר הו"ל למידרש להיתירא, נאמר כאן עלי' ונאמר להלן עלי', מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה, ואמר רחמנא יבמה יבא עלי', דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופי', אלא ודאי סבר האי תנא דבעלמא עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולא צריך קרא להיתירא, ולהכי דריש לי' לגופי' לאיסורא עיי"ש. ומשמע מדברי התוס' דדרשת הש"ס דעלי' אתיא לאיסורא להורות דהעריות וצרותיהן אינן מתיבמות, לא תתכן רק אם נאמר דעשה דותה ל"ת שיש בו כרת, וא"כ הסברא נותנת דאחות אשה וה"ה שאר עריות וצרותיהן מתיבמות, דעדל"ת שים בו כרת, וקמ"ל קרא דעלי' דאסורה להתיבם, אבל אם נאמר דאין עדל"ת שיש בו כרת, והסברא נותנת דאחות אשה. וה"ה שאר עריות, אסורות להתיבם, אז אדרבה קמ"ל קרא דעלי' לגופי' להיתירא דמותרות להתיבם. ועיין בערבי נחל פ' צו דרוש רביעי לשה"ג שכתב, דאפי' אם נאמר דאין עדל"ת שיש בו כרת וקרא אתיא לגופי' להיתירא, לא אתיא רק להתיר הצרות, אבל לא העריות, דכיון שיש לנו רק חד קרא להיתירא יש לאוקמי' במסתבר טפי, היינו שבא להתיר הצרות ולא העריות, וכדמשמע בגמרא דיבמות להלן (בדף ח' ע"ב) ובתוס' שם ד"ה מאי, ונמצא לפ"ז דהך מילתא אי הצרות מותרות או אסורות, יתהפך על ציר זה, אי עדל"ת שיש בו כרת או לא, דאם עדל"ת שיב"כ והם ברא נותנת דהעריות וצרותיהן מתיבמות, א"כ קמ"ל קרא דעלי' לאיסורא דאין מתיבמות, אבל אם נאמר דאין עדל"ת שיב"כ, והסברא נותנת דאין מתיבמות, אתיא קרא להיתירא, ונהי דלא אתיא להיתירא לעריות גופייהו, אתיא להיתירא לצרותיהן שמתיבמות. וכמו שכתבתי וכ"כ בערבי נחל שם

ג) והנה לכאורה יש להוכיח דעדל"ת שיב"כ (וממילא העריות וצרותיהן אין מתיבמות), ממה ששאלו הטמאים למה נגרע, ורצו להקריב הפסח בטומאה, ותמה הרשב"א הרי הגרעון לנגד עיניהם שהי' טמאים וטמא אסור לאכול קדשים, וא"כ לא יוכלו לאכול הפסח, וכיון שלא יוכלו לאכלו ממילא אינם יכולים לעשותו, וכתב בפנים יפות פ' בהעלותך שהמה חשבו שיהי' יכולים לאכול הפסח בטומאה, משום דעשה דאכילת פסח תדחה ל"ת דאכילת קדשים בטומאה, וקשה איך עלה על דעתם כן והרי באכילת קדשים בטומאה יש חיוב כרת, ואין עדל"ת שיב"כ, ועכצ"ל דעדל"ת שיב"כ, וא"כ ש"מ מזה דעדל"ת שיב"כ (ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ע"ה מ"ש בזה דברים נחמדים). אמנם יש לדחות הראי' הזאת, עפ"י דברי התוס' בפסחים (ג' ע"ב) ד"ה מאלי', שכתבו שמי שאין לו קרקע פטור מפסח כמו שפטור מראי' עיי"ש, א"כ באמת במדבר לא הי' מחויבים כלל בפסח, כיון שלא הי' להם קרקע, ועכצ"ל דמה שעשו הפסח במדבר היתה רק הוראת שעה עפ"י הדיבור, וכדוגמא שכתבו התוס'. בקידושין (ל"ז ע"ב) ד"ה הואיל, דלמאן דס"ל כל מקום שנאמר מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, לא הי' מחויבים בפסח במדבר, רק נעשה עפ"י הדיבור עיי"ש. ולפ"ז אין ראי' משאלת הטמאים דבכ"מ עדל"ת שיב"כ די"ל שהם חשבו כיון שכל עיקר עשיית הפסח אז במדבר היתה הוראת את שעה עפ"י הדיבור, דילמא תהי' הוראת שעה ג"כ שעשה דפסח תדחה ל"ת דאכילת קדשים בטומאה, אף דהוה ל"ת שיב"כ, ולכן שאלו מדוע לא יעשו הפסח, אבל בכלל אה"נ דאין עדל"ת שיב"כ. אכן בגוף דברי התוס' בפסחים שהבאתי, דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, יש לתמוה הרבה, איך אפשר לומר כן, והרי בקרא כתיב. וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' (חידוש קצת בעיני מדוע בפרשת בא נאמר וכי יגור אתך גר וכו' ובפ' בהעלותך נאמר וכי יגור אתכם גר וכו', ואין הפנאי גורם כעת לעיין בזה), וגר אין לו קרקע בירושה, ואיך יתחייב בפסח, וע"כ דגם מי שאין לו קרקע מחויב בפסח, וכיון שכן הי' מחויבים במדבר בפסח, וא"כ הראי' משאלת הטמאים היא בתוקפה וידענו משם דעדל"ת שיב"כ

ד) אמנם יש לקיים דברי התוס' בפסחים שהבאתי, דבאמת מי שאין לו קרקע פטור מפסח, ומגר שמחויב בפסח אין ראי', די"ל שגם גר משכחת לי' שיהי' לו קרקע ע"י קנין, שקנה קרקע מישראל, אכן אם אין לו קרקע רק ע"י קנין, הנה חוזרת ביובל ואין לו בה רק קנין פי פירות, ושוב נחשב שאין לו קרקע. אולם בזה באנו למחלוקת הידועה, אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לאו כקנין הגוף דמי, דאם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמיא הנה לא משכחת לי' לגר שיהי' לו קרקע, דע"י קנין לא נחשב שיש לו קרקע, כיון שאין לו רק קנין פירות, וא"כ יש להסתייע מגר שחייב בפסח אף שאין לו קרקע, דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח. אבל אם נאמר דקנין פירות כקנין הגוף דמי, א"כ מגר אין ראי', דגם גר משכחת לי' שיהי' לו קרקע, ולפ"ז י"ל דאה"נ מי שאין לו קרקע פטור מפסח. ויצמח מזה לעניננו, דאם ק"פ לא כקנין הגוף דמי, אשר אז בהכרח גם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, מדגר חייב בפסח וגר אין לו קרקע, א"כ פסח מדבר לא הי' הוראת שעה, ורק מצד הדין הי' מחויבים בפסח, וממילא הראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שיב"כ היא בתוקפה, ולפ"ז צרות ערוה אסורות להתיבם, אבל אם נאמר דק"פ כקנין הגוף דמי, אשר אז י"ל דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, דמגר אין ראי', דגם גר משכחת לי' שיהי' לו קרקע, א"כ פסח מדבר הי' רק הוראת שעה דמצד הדין לא הי' מחויבים כלל בפסח, כיון שלא הי' להם קרקע, וממילא אין ראי' משאלת הטמאים דעדל"ת שוב"כ, די"ל דבאמת אין עדל"ת שיב"כ, ומה ששאלו הטמאים הוא, משום שחשבו שתהי' הוראת שעה לאכול הפסח בטומאה, כמו שכל עיקר עשיית הפסח במדבר היתה הוראת שעה ועפ"י הדיבור, וכיון שכן אין לנו ראי' דעדל"ת שי"ב כרת, ויש איפוא מקום להתיר הצרות וכמו שביארנו למעלה. (ועיין בספרי הדרש והעיון ספר שמות מאמר רע"ד ולמעלה בספרנו זה סי' ל"א מה שכתבתי בפרט זה)

ה) והנה מצאנו לר' דוסא דס"ל אין ברירה, עיין ב"ק (ס"ט ע"א) דס"ל לר' דוסא, דלעתותי ערב (ולא בשחרית כר' יהודה) בעל הבית עומד ואומר, כל מה שלקטו עניים יהא הפקר, וזה משום דס"ל אין ברירה, וע"כ ל"מ שיאמר בעה"ב בשחרית קודם שילקטו, וכי לקיט אמרינן הוברר שזה