אבני חפץ קס

כשבצר חדא. ועיין יומא (ח' ע"ב) מזין עליו כל שבעה ואמרינן בגמרא שם לבר משבת, הרי ג"כ דשייך לשון כל כשחסר אחד, ע"כ מדברי המדרש אין להסתייע וכמ"ש

ד) עוד יש להביא קצת דמיון לזה מדברי הרא"ש סוף פסחים סי' מ' שכתב דלכן נאמר במקרא תספרו חמשים יום. אף שבאמת אין סופרים רק מ"ט, משום שכן הוא הסדר כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחד, מונים אותו במספר עשיריות, ואין משגיחים על חסרון האחד, כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מ"ו), וכן ארבעים יכנו (דברים כ"ה), הרי שאפילו במספר מסויים אין קפידא אם חסר אחד, ותופסין המספר אף שבצר חדא להשלים המספר, ומכש"כ שיש לתפוס לשון כל כשבצר חדא וכמ"ש

ה) ובמק"א הבאתי בזה דברי הגמרא סוטה (ל"ו ע"ב), בא גבריאל ולימדו (ליוסף) שבעים לשון, ודייק במהרש"א שם דלה"ק אינו בכלל שבעים לשונות, דלה"ק לא הי' צריך ללמדו, ותמה לפ"ז על הא דאיתא שם בגמרא דפרעה אשבעיה ליוסף שלא יגלה דלא גמיר בלה"ק, משום דנימוסי מצרים הי' שידע המלך כל ע' לשונות, והרי לה"ק אינו בכלל שבעים לשון, וע"כ כתב דגנאי הי' לו לפרעה שיוסף ידע לשון אחד היינו לה"ק יותר ממנו עיי"ש. ולדברי הרא"ש א"צ לזה, די"ל דגם לה"ק הוא בכלל שבעים לשונות, ומה שאמרו בגמרא דגבריאל למדו ליוסף שבעים לשון אף שלה"ק לא הי' צריך ללמדו, דלמדו באמת שבעים לשון פחות אחד היינו לה"ק, וה"ט שאמר שלמדו ע' לשון משום שכן הוא הסדר לתפוס מספר מסויים בעשיריות, אף שחסר אחד וכדברי הרא"ש שהבאנו. ועיין תוס' שבועות (מ"ג ע"א) ד"ה אלא, שכתבו דכשאין חסר אלא מעט מקרי מלא עיי"ש וזה מתאים ג"כ לעניננו, דכשחסר רק אחד שייך כבר לשון כל וכמ"ש. (ועיין בספרי הדרש והעיון פרשת פקודי מאמר שי"ט מ"ש בזה)

י) ברם יש להביא ראי' גם לאידך גיסא דלשון כל הוא בדיוק, ואם בציר חדא ל"ש לשון כל מדברי הספרי פרשת מטות (הובא בפירש"י עה"ת). אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, לרבות שבט לוי והדיוק הוא מדכתיב לכל מטות ישראל, ש"מ שלא הי' שום שבט שלא שלחו ממנו ולפ"ז גם שבט לוי בכלל, ומשמע דבבציר חדא ל"ש לשון כל, דאל"כ י"ל שישלחו מכל מטות ישראל בציר חדא והיינו שבט לוי, וע"כ דלשון כל הוא בדיוק גמור בלי שום יוצא מהכלל אפילו חדא

ז) ולדינא הסכימו גדולי המורים, דמותר לקדש בשבת בבוקר על יי"ש, וכן עמא דבר. ועיין בתשובות בית יעקב סי' נ"ז שכתב, דאפילו אם נניח דיי"ש הוה רק זיעה, ג"כ מותר לקדש עליו, דלא אמרו דזיעה לאו משקה הוא (עיין פסחים כ"ד ע"ב), רק בזיעה היוצאת מהפירות מחמת הליחות בצונן שלא ע"י חום, וכדתנן בפ"ב דמכשירין, זיעת בתים בורות שיחין ומערות טהורה, אבל זיעה היוצאה מן המשקין החמין הרי היא כמשקין עצמן, והביא בשם הריב"ש בסי' רנ"ה, שכתב כן (בבית יעקב שם נדפס בטעות סי' תנ"ה וצ"ל רנ"ה). ועיין בשו"ת פני יהושע בתשו' סי' ט' הנדפסת בסוף חלק השני, שהביא ג"כ דברי הריב"ש. ובנה עליהם דיק דיי"ש בפסח הוה חמץ גמור. דאף דל"ה רק זיעה. כיון שהוא יוצא מן המשקין החמין, הרי הוא כמשקין עצמן, וכמ"ש הריב"ש ישם לענין יין נסך, דיי"ש שעושין מיין נסך לאו. זיעה הוא רק כמשקה עצמו, כיון שהוא בא ע"י מום עיי"ש ועיין בשו"ת נחלת שבעה סי' ל"ה, שכתב ג"כ שמקדשין על יי"ש בשבת בבוקר עיי"ש

ה) ועיין באשל אברהם או"ח סי' רע"ב (הבאתיו גם למעלה בסי' י"ד) שכתב, דכשעושין קידוש על יי"ש בשבת בבוקר. יכולים ליקח גם כוס קטן משיעור, וזה משום שיש לסמוך ע"ד הטו"ז באו"ח רס"י ר"י דביי"ש גם בפחות משיעור הרגיל מברכין לאחריו, דאזלינן בתר שיעור השתי' לרוב בני אדם, ולפ"ז ה"ה שיש לקדש ג"כ על יי"ש בפחות מכשיעור. ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קע"ה, שהביא שצדיקי עולם נהגו כן. לקדש בשבת בבוקר על יי"ש, ועל כוס קטן עיי"ש

סימן פו

דרוש לשבת הגדול שנת תרצ"ב בכהכ"נ הישן דפ"ק רישא

ביבמות (ט"ז ע"א), בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין, והי' הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול הי' ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש, אמרו מי ילך ויודיעו, אמר להן ר' יהושע אני אלך, ואחריו מי ר' אלי אליעזר ב עזרי וא ואחריו מי ר' עקיבא. הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו אמרה לו, רבי חכמי ישראל באין אצלך, אמר לה יכנסו ונכנסו, תפסו לר' יהושע והושיבהו על מטה של זהב, א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב, אמר לו מי הוא, ר' אליעזר בן עזרי' וכו', תפסו והושיבו על מטה של זהב, א"ל. רבי אמור לתלמידך אחר וישב, א"ל ומי הוא. עקיבא בן יוסף. א"ל אתה הוא עקיבא בן יוסף. ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, שב בני שב, כמותך ירבו בישראל, התחילו מסבבים אותו בהלכות, עד שהגיעו לצרת הבת, אמרו לו צרת הבת מהו, אמר להו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הלכה כדברי מי, אמר להן הלכה כבית הלל, אמרו לו, והלא משמך אמרו הלכה כבית שמאי, אמר להם דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם, אמרו לו חיי רבי סתם שמענו, אמר להם אח קטן יש לי בכור שטן הוא ויונתן שמו, והוא מתלמידי בית שמאי, והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות וכו', אבל מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלשה דברים, צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלים גרים מן הקרדומין ומן התרמודים, עכ"ל הגמרא

וכאשר נתבונן בהסיפור הנפלא הזה, יתעוררו בקרבנו דקדוקים שונים שמהראוי לתת עליהם לב. ונסדר אותם אחד אל אחד והי' לאחדים

א) הנה מפשטות הלשון: בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו רו צרת הבת לאחין משמע שלא ר' דוסא בעצמו הי' המתיר, ורק שבימיו התירו אחרים צרת הבת, ויש להבין מדוע אך בימי ר' דוסא בן הרכינס מצאו מקום להתיר צרת הבת ב) מדוע כשרצו חכמי ישראל לשלוח לר' דוסא לסתור שטתו ולהוכיח לו שצרת הבת אסורה ושאלו מי מהחכמים