אבני חפץ טו

לדחות מוקפין חומה ממקימן. דט"ו הוה בשבת, וזה א"א שעיירות ומוקפין יעשו ביום אחד, באים מוקפין במקום עיירות, ועיירות נדחו ליום שלפניו, ורבי ס"ל דעיירות ומוקפין יכולים לעשות ביום אחד היכי דלא אפשר, ולכן ס"ל דאין צריך לדחות עיירות ממקומן, ורק המה ישארו כמו שהן, ומוקפות לבד ידחו ויעשו ביחד עם העיירות, ומשמע דאילו הי' ס"ל לרבי ג"כ דעיירות ומוקפות אין יכולות בשום אופן לעשות ביום אחד, הי' ס"ל ג"כ דמוקפות ידחו על יום העיירות והעיירות ידחו על יום שלפניו, ואנן נקטינן כרבי כדאיתא ברמב"ם פ"א מה' מגילה הי"ד, ומוכח לפ"ז דבכה"ג ששני ענינים חברו יחדיו, והראשון נדחה ממקומו, אז הוא בא במקום השני, והשני (אם לא יוכלו להיות ביחד) הוא קובע לו מקום אח"ז, וה"נ לענין שאלתנו כיון דשני בעלי המקומות לא יוכלו להיות ביחד, והראשון נדחה ממקומו. אז הוא בא במקום השני, והשני מוכרח לקבוע לו מקום אח"ז וכמ"ש, וזה ראי' נחמדה וממנה יפתחו שערי בינה גם לענין ספקו של הפמ"א שהבאנו למעלה ודו"ק

ד) עוד נראה לי להביא דמיון נכבד לעניננו מדברי הגמרא בסנהדרין (ל"ז ע"א), ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבים לפניהם כל אחד ואחד מכיר את מקומו. הוצרכו לסמוך (כגון שמת אחד מן הדיינין) סומכין מן הראשונה, אחד מן השני' בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשני' בוררים להן עוד אחד מן הקהל, מושיבין אותו בשלישית, ולא הי' יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקום הראוי לו, ועיין בגמרא שם דקאמר אביי ש"מ כי ניידי כלהו ניידי, ופירש"י שם דאם הסר אחד. כל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו, וממלאין זה מקומו של זה וכו', הלכך כי ניידי כולהו ניידי כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו כולן צריכין לנוד איש איש ממקומו עיי"ש, וה"נ כיון שזה הסמוך למקום הראשון צריך לנייד ממקומו, כלהו ניידי, צריכין כל בעלי המקומות שבספסל לנוד איש איש למעלה ממקומו אל המקום שלאחריו. עד האחרון שעומד במקום החדש שנתוסף בסוף הספסל

ה) אמנם יש להביא דוגמא גם לאידך גיסא, ממה שמצאנו שחשב הכתוב תולדותיו של נח, שם חם ויפת, וכתב הרמב"ן עה"ת בפרשת נח דלכן חשב שם ברישא אף שיפת הי' הגדול, משום שהקדים שם מפאת מעלתו, ויש להבין לפ"ז אמאי לא חשיב עכ"פ יפת תיכף אחר שם, כיון שהי' הגדול מכולם, ואם נחשב אחר שם אבל בכל אופן מהראוי הי' להקדימו לפני חם שהוא הקטן שבכולם, ועיין ברמב"ן שם שעמד בזה, ועיין תוס' סנהדרין (ס"ט ע"ב) ד"ה אלא שהקשו ג"כ הכי רק בסגנון אחר. והיינו דשם בגמרא אמרו דנחשבו לפי חכמתן, ותמהו בתוס' דלפ"ז מהראוי הי' לחשוב חם לבסוף וקרא קא חשיב שם וחם ויפת (וכונתם דחם הוא היותר פחות בחכמה והי' לו להיות נחשב באחרונה). וצ"ל כיון דיפת נדחה וחם נשאר, נשאר חם במקומו, ויפת נדחה נדחה לגמרי, וה"נ י"ל כיון דהשני נדחה, והשלישי נשאר במקומו, אינו נדחה כלל, והשני שנדחה נדחה עד סוף הספסל, וכן כל בעלי המקומות שנשארו על מקומם לא יזיזו כלל, ורק זה שנדחה ילך עד סוף הספסל

ז) עוד יש להביא קצת דמיון לאידך גיסא מדברי הש"ס בגיטין (נ' ע"א). אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואפילו הן עידית וכו', מאי עידית שפאי עידית, כדרבא דאמר רבא הזיק זיבורית גובה מן העידית, שפאי עידית גובה מן הבינונית, ופירש"י שפאי עידית לאחר היזק ועדיין יש לו עידית ובינונית וזיבורית, אלא שזו היתה יפה מאד גובה מן הבינונית, דאזל לי' דיני' דא"ל היאך נסתחפה שדך מזלך גרם, ובדין הוא דנדחייה אצל זיבורית אלא מפני תיקון העולם הוא עיי"ש. וה"נ יוכל בעל המקום השלישי להגיד לבעל המקום השני נסתחפה שדך ומזלך גרם, ובדין הוא שידחה עד המקום האחרון שנתוסף. אכן ראי' זו יש לדחות דכמו שאמרו שם דמפני תיקון העולם גובה מן הבינונית, ולא נדחה איפוא רק מעלה אחת מעידית לבינונית, ה"נ בענין שלפנינו לא נדחה בעל המקום השני רק מעלה אחת ועומד במקום שלאחריו, דגם כאן יש קצת תיקון העולם, דאל"כ לא ירצה שום אדם לקנות המקום שאצל ארון הקודש מחשש שמא מאיזהו סיבה ידחה ממקומו ויצטרך לנוע אל הקצה השני

ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חחו"מ סי' ל' שהביא עובדא דאתיא לקמי' בפרעמישלא (אשר כהן שם פאר), שהי' בבהכ"נ שתי עזרות נשים זו ע"ג זו, ואח"כ בפקודת הממשלה הוצרכו לעשות מהעזרה התחתונה פרוזדור לבהכ"נ, ולעומת זה עשו עזרת נשים חדשה בעלי' השני', ונולד ג"כ דו"ד בין בעלי המקומות, שהתחתונים רצו שהמה יקחו המקומות בעלי' הראשונה, ובעלי המקומות מעלי' הראשונה ילכו להעלי' השני', והעליונים לא רצו לעזוב את מקומם ודרשו שהתחתונים שנדחו ממקומם ילכו להעלי' השני' וע"ש מה שכתב בזה והראיות שהבאנו המה ג"כ כראי מוצק להך דינא שדן מו"ז זצלה"ה

ז) ובעיקר הדבר שאנו דנין עליו י"ל, כיון שכל חשיבות המקומות בבהכ"נ בספסל מזרחי הוא יחס מספרם אל מקום הראש היינו הר ואב"ד, כי המקום הראשון אחריו הוא חשוב יותר מהשני, והשני הוא יותר חשוב מהשלישי וכן להלאה, וזולת זה אין שום קפידא בין המקומות, וכאן בנ"ד לא ישונה מספר המקום כלל, כי מתחלה הי' לזה המקום השני אחר מקום הרב היינו השלישי בספסל וגם עכשיו (אף שיועתק למטה) יהי' השלישי מהיושבים בצד זה והיינו השני אחרי מקום הרב, א"כ בעל המקום לא חסר דבר, וי"ל דכופין אותו על מדת סדום, ויש ללמוד זאת מדברי מהרי"ק בתשובה שורש ט' שדן בבהכ"נ שהי' שם המנהג למכור העליות בשבת בראשית לצורך מאור הבהכ"נ, והי' שם כהן אחד שלא רצה למחול על כבודו שיקראוהו ראשון, וגם לא רצה לקנות, אם יכולין אנשי הקהל לכופו שילך להתפלל בבהכ"נ אחר, וכתב במהרי"ק שם (אחרי שהאריך מקודם בשבח מנהגי ישראל ושאין לדחותם בקלות ראש) שיכולין לכוף את הכהן, דבכגון דא כופין על מדת סדום, וכדוגמא שמצאנו בכתובות (ק"ג ע"א), בההוא גברא דאגר ריחיא לחברי' לטחיני' וכו', ולא אמרן אלא דלית לי' טחינא לריחיא אבל אי אית לי' טחינא לריחיא כופין על מדת סדום, אלמא דמשום מדת סדום כופין השוכר שהי' רגיל מתחלה שהמשכיר הי' טוחן אצלו לטחון לאחרים ולתת להמשכיר הצמים ואע"ג שיש בזה קצת קפידא משום שינוי דעת כדמשמע בב"מ בפרק השוכר את האומן (דף ע"ט ע"ב) וא"כ כ"ש