אבני חפץ קנז

ובשם ישראל יכנה הנה אמר הכתוב לשון כי כינוי על שם ישראל, אף דשם ישראל כשהוא לעצמו הוה שם העצם, וזה משום דל"ה שם העצם לגבי מי שנקרא בו, כיון ששם העצם שלו הוא שם אחר, שייך עליו לשון כינוי וכמ"ש

ו) ובאמת מקרא הזה ובשם ישראל יכנה, יש לתמוה טובא על דעת האומרים דבשם עצמי ל"ש לשון כינוי, והרי אנו מוצאים במקרא שאמר לשון כינוי על שם ישראל אף שהוא שם עצמי, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ב סי' ל"ט מ"ש בזה. וי"ל דלשון יכנה במקרא שם אין פירושו מלשון כינוי השם, רק הפירוש הוא מלשון כיסוי והעלמה, היינו שהגרים (אשר עליהם סובבים דברי הכתוב עיין פירש"י שם) יכסו ויעלימו בשם ישראל שם גיותם, שלא יזכר עוד, וע"ד שאמר הכתוב (איוב ל"ב כ"א) ואל אדם לא אכנה, שהפירוש לא אעלים שמו (עיין בפירוש הרלב"ג שם), וכן מסתבר דאם נאמר דלשון יכנה במקרא ובשם ישראל יכנה הפירוש שיתכנה בשם ישראל, הו"ל להכתוב לומר ובשם ישראל יכונה, והיינו שיכונה בשם ישראל, ומה זה שאמר ובשם ישראל יכנה במובן פעל יצא, וש"מ שהפירוש הוא לא מלשון כינוי השם, והיינו שיתכנה בשם ישראל, ורק שבשם ישראל יעלים ויכסה שמו שנקרא בו בגיותו וכמ"ש

ו) אמנם אף אם נניח דעל שם לעז שהוא שם עצם כותבין דמתקרי ולא המכונה, כאשר כן הוא דעת גדולי המורים (ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ב סי' ל"ט, שטרח להכשיר בדיעבד גט שנכתב בו על שם לעז עצמי המכונה ולא דמתקרי עיי"ש), הנה גם ההנחה השני' של הספר חא"ש שהבאנו למעלה, ששם אלטר (וה"ה שם זידא או זידל) כיון שניתן לסגולה הוה שם עצם, נותנת ענין לענות בו, ובספר חא"ש בעצמו חברי' לגזיז', דבסי' ק"א שם כתב להיפוך, דבשם אלטר יש לכתוב המכונה ולא דמתקרי, וזה משום שהשם הזה לא ניתן לשם העצם ורק להסתיר שם הקודש מפני עה"ר, הוה טפל מפאת עצמותו, ואין לו דין שאר שמות, וגדולה מזו כתב שאפילו בשני שמות של חול שהדין שכותבין גם על שם חול דמתקרי, בשם אלטר כותבין המכונה עיי"ש, ולפ"ז גם בשם זידא או זידל שדומה לשם אלטר כדברינו למעלה יש לכתוב המכונה ולא דמתקרי. ועיין בשו"ת בית שלמה חאה"ע סי' ק"ג, שדן אם בכלל יש לכתוב שם אלטר בגט, כיון דעיקר הקריאה אלטר הוא לכסות על השם שלא תשלוט בו עה"ר א"כ אינו שם כלל, דאם הי' שם, מה הועילו בקריאתו, הרי עדיין תשלוט בו עה"ר על שם זה, והביא שם דברי רש"י עה"ת במדבר כ"ג ז', דלכן רצה בלק שבלעם יקלל ישראל בשני שמות היינו בשם יעקב ובשם ישראל, דשמא אחד מהם אינו מובהק ומשמע דהקללה אינה חלה רק על שם המובהק, וע"כ מועיל שם אלטר לכסות שם המובהק שלא תחול עליו עה"ר ועל שם אלטר לא תחול עה"ר דל"ה שם המובהק, ולכן יש לכתוב שם אלטר בגט, אבל כתב שם שיש לכתוב המכונה אלטר עיי"ש, ועיין בשו"ת דבר משה מהדו"ת סי' מ"ז שכתב ג"כ, שיש לכתוב המכונה אלטר ולא דמתקרי אלטר, אמנם בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' נ"ה כתב שיש לכתוב דמתקרי אלטר ולא המכונה אלטר, וכן בשם זידא יש לכתוב דמתקרי ולא המכונה, ועיין בשו"ת ברכת רצ"ה סי' ס"ז שכתב דבשם אלטר מאן דכתב דמתקרי לא משתבש ומאן דכתב המכונה לא משתבש. ונראה כיון שיש סברות לכאן ולכאן, בכל אופן יותר יאות לכתוב דמתקרי אל אלטר מלכתוב המכונה אלטר, וכמ"ש הרמ"א בתשובה סי' פ"ד הובא בב"ש סי' קכ"ט ס"ק ל', דבכל מקום שיש ספק אם לכתוב המכונה או דמתקרי, טוב יותר לכתוב דמתקרי מלכתוב המכונה. וה"נ לענין שם זידא או זידל יותר נכון לכתוב דמתקרי קרי זידא או זידל, וכמו שכתבתי

סימן פג

אשר העיר מע"כ על מה שהבאתי בספרי ברכת אהרן מאמר צ"ג לחלק בין מלת החבור עם למלת החבור את, דלשון עם מורה על השתוות גמורה בין המחוברים, אבל לשון את מורה שהאחד רק טפל לחבירו, וע"ז העיר מע"כ ממה שמצאנו אצל יעקב, שאמר עם לבן גרתי, ודרשו חז"ל ותרי"ג מצות שמרתי, וא"כ לא היתה ביניהם השתוות גמורה, ועכ"ז אמר לשון עם

א) הנה בעיקר הדבר אין אחריות הכלל הזה עלי, כי לא אנכי ילדתיו, רק הבאתיו בספרי שם בשם ספר יאיר אור להגאון רמ"ל מלבים זצלה"ה וספר הכתב והקבלה, אשר שני הגדולים האלה הי' כחם גדול בידיעת שפתנו הקדושה, והעמיקו לחדור אל גנזי נסתרי'. אכן באמת קושיתו ל"ק כלל, ואדרבה לפי הכלל הזה יתבארו לנו דברי הכתוב ומה שאמר יעקב עם לבן גרתי ביתר שאת, כי בהיות יעקב אצל לבן, בא לפעמים ג"כ בתחבולות ובערמה נגדו, וכמו שהי' במעשה דהכשבים, אכן זה הי' ע"צ ההכרח. וע"ד שאמר הכתוב (תהלים מ"ח כ"ז) ועם עקש תתפל, וכמו שאמר לרחל עוד בטרם בא אל בית לבן, כי אחי אביה הוא, ודרשו חז"ל (מגילה י"ג ע"ב) אחיו אנא ברמאות. ומה נכבדו דברי הר"מ ערמאה ז"ל שהביא בשערי תשובה או"ח סי' תפ"ב, בביאור מאמר הכתוב בעובדי', מחמס אחיך יעקב תכסך בושה, כי מהחמס והתחבולות שעשה יעקב, יבושו ויחפרו אלה שאלצו אותו לזה, והכריחו אותו להשתמש בטצדקים של ערמה למען הנצל מרשתם עיי"ש. וע"כ שלח יעקב לעשו, עם לבן גרתי, כלומר אף שגר עם לבן, ולפעמים אחיו הי' ברמאות והשתוה אליו בתחבולות וערמה, הנה לא אחז דרכו, רק שמר תרי"ג מצות, ולא למד ממעשיו הרעים, כי כל מה שבא בתחבולות נגדו, לא הי' רק ע"צ ההכרח, אבל ח"ו אין זה מתכונת נפשו, כי רק צדקות אהב וכל עולתה שנאה נפשו

ב) ובגוף הכלל הזה, דלשון עם מורה על השתוות גמורה, יש להעיר מדברי התוס' ישנים ביומא (פ"ה ע"ב) ד"ה תשובה, שנחלקו ר"ת ור' אלחנן בהא דאמרו באבות פ"ב יפה ת"ת עם דרך ארץ, איזהו הוא העיקר, דדעת ר"ת דד"א עיקר ות"ת טפל, כדמשמע ביבמות (ל"ח ע"א), דקתני גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים, יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ויורשי האב עיקר, והר' אלחנן חולק ע"ז, וס"ל דת"ת עיקר וד"א טפל, ומהך דיבמות אין ראי' עיי"ש, ומשמע דעכ"פ דעת שניהם דלשון עם אינו מורה על השתוות גמורה, רק האחד הוא עיקר והשני טפל,