אבני חפץ קנג

ואח"כ חבוש בבית האסורים ואח"כ חלה ונתרפא ובאחרונה יורדי הים ול"ק כלל קושית התוס' ורב האי גאון שהבאנו. (ועיין בספרי הדרש והעיון פרשת בראשית מאמר ז' מ"ש בזה)

יג) אמנם בגוף דברי התוס' שכתבו, דלכן נטה הש"ס מסדר הכתוב, משום דרצה לחשוב מתחלה השכיחים ביותר, ולא המסוכנים ביותר, כמו שחושב הכתוב, נ"ל לומר בהבנת הדברים ע"פ דברי הרמב"ם בפירוש המשנה אבות פ"ג, שביאר מה שאמרו שם, והכל לפי רוב המעשה, דנתינת ק' פעמים צדקה, אף שנותן בכל פעם רק פרוטה אחת, שכרה גדול יותר מאם נותן לעני אחד בפעם אחת ק' פרוטות, ואעפ"י שנתינת מאה פרוטות כאחת היא התפעלות גדולה יותר של נדיבות לב, עכ"ז רבוי ההתפעלות עדיף מגודל ההתפעלות, וכ"ה בכל המצות, וזה שאמרו והכל לפי רוב המעשה ולא אמרו לפי גודל המעשה, המעשים מרובים קלים עדיפים ממעשה אחד גדול עיי"ש, וה"נ הצלה הרבה פעמים מסכנה קטנה עדיפא מהצלה פעם אחת מסכנה גדולה שאינה שכיחא. וקצת דוגמא לזה יש להביא ג"כ מדברי הר"ן בפרק בתרא דיומא שכתב. דמוטב לשחוט עבור חולה מסוכן בשבת מלהאכילו נבילה. אע"ג דחלול שבת חמור מאכילת נבילה, משום דבשחיטה עובר רק פעם אחת משא"כ בנבילה עובר כמה פעמים על כל כזית וכזית, אלמא דהריבוי גדול מהאיכות, וה"נ רבוי ההצלה גדול במעלה מאיכות ההצלה, וע"כ חשבה הגמרא הרבוי קודם האיכות. ועי' יומא (ל"ד ע"ב), איכא למיפרך מה לבגדי זהב שכן כפרתן מרובה, ומשמע ג"כ דהרבוי גדול מהאיכות דלבגדי זהב יש מעלת האיכות שנכנס בהן הכ"ג לפני ולפנים, מ"מ כיון ולבגדי זהב יש מעלת הרבוי, שמשמש בהן הרבה פעמים בכל ימות השנה, מעלת הרבוי גדולה ממעלת האיכות, וכן משמע שם ביומא (ל"ג ע"א), מסתברא מערכה גדולה עדיפא שכן כפרתה מרובה, אדרבה מערכה שני' עדיפא שכן מכניסין ממנה לפנים, אפי"ה כפרתה מרובה עדיפא עיי"ש, ומוכח ג"כ דהרבוי גדול ממעלת האיכות

יד) עוד אני אומר בזה רעיון נכבד בהבנת הענין מדוע הכתוב סידר היותר מסוכנים מקודם והגמרא נטה מזה ושינה הסדר וכמ"ש התוס', עפ"י דבכי הגאון רמ"ל מלבים זצלה"ה, שכתב בהקדמת פירושו לישעי' דמדרך הכתוב לעלות במושגיו מן הקל אל החמור ומן הקטן אל הגדול ולא להיפוך, וכ"מ שנמצא בכתבי הקודש ב' ענינים, בהכרח שהשני מוסיף על הראשון, כי המליצה תדבר תמיד בדרך לא זו אף זו ולא בדרך זו ואצ"ל זו עיי"ש, וכ"כ גם באילת השחר פרק כ"ג אות קצ"ט, ולכן הקדים הכתוב וחשב בתחלה את הנצול מסכנה היותר גדולה שצריך להודות, ואח"כ הוסיף עוד שגם הנצול מסכנה קטנה מזו ג"כ צריך להודות וכן להלאה בדרך לא זו אף זו, כלומר לא זו יש להודות אלא אף זו, אמנם בעלי הש"ס לא דברו בדרך זו אף זו רק בב' בבות, אבל בב' תיבות זה הי' דרכם לדבר בלשון זו ואצ"ל זו, וכמ"ש התוס' ר"פ האיש מקדש, דמה"ט מקשה הש"ס התם על הא דאיתא במתני' האיש מקדש בו ובשליחו, השתא בשליחו מקדש בו מבעי', ולא ניחא לי' למימר דקתני בדרך. לא זו אף זו, דבשתי תיבות ל"ש לשנויי הכי רק בשתי בבות עיי"ש (ועיין בעצמות יוסף הובא בחור חדש עה"ת פ' לך שביאר בטו"ט מדוע בשתי תיבות ל"ש לומר לא זו אף זו עיי"ש), ולכן גם כאן שנו הסדר וחשבו מתחלה הניצול מסכנה קטנה שצריך להודות ואח"כ הוסיפו שאצ"ל שהניצול מסכנה יותר גדולה, שצריך להודות, וכן להלאה כדרך המדבר בסגנון זו ואצ"ל זו, והענין נכבד

סימן פא

בעזה"י סאמבור ג' לסדר עקב תרס"ו

ע"ד השאלה באחד שנקרא בפ"כ זידל וכן חותם עצמו בשם זידל, ורק שכותב זידל בשני יודין אחר הזיין כזה זיידל, איך יש לכתוב השם הזה בגט, אם בחד יוד או בשני יודין

א) הנה לכתחלה לית דין צריך בושש, דיש לכתוב זידל בחד יוד, דכללא הוא דכל שם שיש בו נקודת צירי במבטא כתיבתו בחד יוד, כמו פיגא בילא שינדל וכדומה, ורק במקום שמרגישין פתח חריף במבטא כותבין שני יודין, כמו אייזק פייבש בריינדל רייצא ועוד, ועיין בט"ג בשמות נשים אות ו' ס"ק ג' שכ' דאם במקום הרגשת צירי במבטא כתבו בשני יודין, כגון פרידא דיש לכתוב בחד יוד אם כתבו בשני יודין, אפי' בדיעבד יש לחוש דהוה שינוי השם, שיהי' קורין בפתח ובהרגשת היודין. ואתי לחשש לעז שהיא אשה אחרת עיי"ש, ואף דיש חולקים עליו בזה וס"ל דבדיעבד אם כתבו תמורת צירי ב' יודין אין לחוש, עיין בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ז ובשו"ת בית דוד הובא בפת"ש בקונטרוס השמות אות פ' לענין שם פיגא שכתבוה בשני יודין, דבדיעבד הגט כשר, משום דפעמים שני יודין מורין ג"כ על צירי עיי"ש אבל לכתחלה הכל מודים דאין לכתוב על נקודת צירי רק חד יוד, וא"כ גם בשם זידל הדין כן, וכן ראיתי בשו"ת דברי חיים ח"ב חאה"ע סי' ק"ט שבהזכירו שם זידא (אשר ממנו יצא השם זידל) כתבוהו בחד יוד

ב) אולם ראה זה מצאתי חידוש נפלא, כי השם הזה אשר בהשקפה ראשונה חדש הוא, וגם איננו שם העצם, רק שם השכיח בזמננו וניתן לסגולה להסתיר שה"ק, כמו שם אלטר, כבר נזכר בירושלמי ע"ז פ"ב ריש הלכה ג', עיי"ש ר' יהושע בן זיידל הי' לו יין מבושל וכו', ובירושלמי אמנם נכתב השם הזה בשני יודין, וזה חידוש גדול הן מצד עיקר השם שיהי' נמצא בירושלמי והן מצד אופן וסדר כתיבתו. ואולי אז בזמן סידור הירושלמי אה"נ דהי' נקרא השם הזה בפתח חריף, ולכן כתבוהו אז בשני יודין, כי ידוע דקריאת השמות ואופן הברתם נשתנה ממקום למקום (ועיין ברמ"א אה"ע ס"ס קכ"ט) ומזמן לזמן, וכמו שמצאנו לדוגמא בשם פרידא, שדעת הב"ש לכתוב בשני יודין והט"ג שם חולק עליו, וכתב דהב"ש לא כתב כן רק לפי המבטא שהיתה נוהגת בימיו, שהי' מרגישין פתח חריף, וע"כ צוה לכתוב בשני יודין, אבל בזמננו שאין מרגישין רק צירי כותבין בחד יוד עיי"ש, וה"ה בשם זידל י"ל כן. וראיתי מביאים בשם הגאון מהרש"ק שדן ג"כ בשם זידא איך לכותבו וכתב דאם נקרא בפתח חריף יש לכתוב בשני יודין ואם נקרא בצירי יש לכתוב בחד יוד. הרי דגם בזמננו יש חילוק בהברת השם הזה, ויש אומרים אותו