אבני חפץ יד

מהשיעור והוא מהודר ביופי, ומה שהשני גדול ממנו בכמות אין זה חשיבות, וראי' לזה נלפע"ד מדברי הש"ס בשבועות (ט"ו ע"א): ואעמידה שתי תודות גדולות (נחמי' י"ב) מאי גדולות, אילימא ממין גדול ממש. נימא פריס, אלא גדולות במינן, מי איכא חשיבותא קמי שמיא, והתניא נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, בעולת העוף אשה ריח ניחוח, במנחה אשה ריח ניחוח, מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו' עיי"ש, אלמא דהגדלות בכמות מאותו מין ל"ה חשיבות כלל

ג) ועיין ב"ק (ט' ע"ב) דהידור מצוה עד שליש, וכתבו התוס' שם בד"ה עד, דאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים, ואחד גדול ממנו שליש יקנהו, וכן נקטינן בש"ע או"ח סי' תרנ"ו. ומשמע לכאורה דהגדלות בכמות הוה מעלה, אכן משם אין ראי', דשאני התם שאין להאתרוג השיעור דק בצמצום, בזה אה"נ דיש להגדול ממנו מעלה עליו, אבל היכי שיש להאתרוג השיעור בריות, ורק שאינו גדול כ"כ כמו השני, זה לא איכפת לנו, כי הגדלות בכמות בעצמה לא נחשבה כלום, ועיין במג"א שם ס"ק ג' מ"ש בזה. ועוד אף אם נאמר דהגדלות בכמות הוה מעלה זה רק דהוה מעלה בפ"ע, והיינו כששניהם שווים ואחד גדול י"ל דהגדול משובח, אבל שתכריע מעלת הגדלות על מעלת היופי אין בכחה, כן נלפע"ד, ורשמתי הדברים למזכרת

סימן ו

בפ"ק סאמבור לא היו הספסלים בבהכ"נ הגדול מתוקנים, ולא תואר ולא הדר להם, והוחלט בדעת ראשי הקהל לפאר בית אלהינו ולעשות ספסלים חדשים שיהי' לכבוד ולתפארת, ובהיות שהמקום אשר אצל ארון הקודש השייך להקהל, אשר הרב ואב"ד מרא דאתרא יושב עליו, הי' צר מאד, החליטו ראשי הקהל להרחיבו בדרך זה שיצרפו אל המקום הזה המקום השני הסמוך לי, שהוא השני בספסל המזרחי, ויעשו ספסל מיוחד לישיבה בעד הרב ואב"ד, אשר גם זה יהי' לתפארת הבית, וכדי להשלים המקום החסר יוסיפו מקום אחד באותו ספסל בסופו, היינו במקצוע מזרחי, דרומי, ורוצים איפוא שכל בעלי המקומות בספסל המזרחי יתנועעו ממקומם למקום הסמוך להם, והיינו בעל המקום השני יעמוד במקום השלישי והשלישי במקום הרביעי וכן להלאה עד האחרון, שיעמוד במקום שנתוסף כעת מחדש במקצוע מזרחי דרומי, והנה בא בעל המקום השלישי וטען שאינו רוצה לעזוב את מקומו, כיון שבמקומו לא נעשה שום שינוי, ובעל המקום שלפניו, שהי' עד עתה השני, שנדחה ממקומו, ילך לו אל המקום האחרון שבספסל שנתוסף, אבל הוא כאשר עמד כן יעמוד גם להלאה על מקומו והוגש הדבר לפני להכריע ביניהם, ואמרתי לרשום את אשר עם לבבי בזה בעזה"י

א) הנה לדעתי אין בדברי בעל המקום השלישי (שהוא כעת השני) ממש, ומחויב הוא להעתיק עצמו ממקומו למקום הסמוך, ומקומו יקח השני שנדחה ממקומו וישאר כמו עד עתה השני להרב, וכן ברביעי יעתיק עצמו למקום החמישי וכה להלאה עד גמירא. ודבר זה יש ללמוד מתורתו של המג"א בסי' תרמ"ב שהביא בשם הלבוש, דאם חל יום ראשון של סכות בשבת שהדין שאין אומרים מערבית, אומרים בליל ב' מערבית של יום ראשון. והמג"א הביא סמוכין לזה מדברי הגמ' בסוכה (נ"ה ע"א), דאיתא שם לענין השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום בסכות בבית המקדש, דאם תל אחד מהימים בשבת והי' אומרים השיר השייך ליום השבת, ונדחה השיר שהי' צריכים לומר ביום הזה, יאמרו למחרת השיר שהי' מגיע על יום אתמול, אלו הי' בחול, ובשני בשבת השיר שהי' מגיע על יום א', וכן להלאה אומרים בכל יום השיר מאתמול, עד יום אחרון שיאמרו בו השיר של אתמול היינו של יום ז', והשיר האחרון היינו ימוטו נדחה, וה"נ י"ל המערבית של יום הראשון בשני, והמערבית של יום שני נדחו, ודלא כמנהג פוזנא שאומרים בכה"ג המערבית של יום שני, והמערבית של יום ראשון נדחו עיי"ש. ולפ"ז גם לענין שאלתנו י"ל כיון דבעל המקום הראשון נדחה, הוא דוחה לבעל מקום השני, וכן השני לשלישי עד האחרון שלוקח המקום שנתוסף במקצוע מזרחי דרומי. ועוד כש"כ היא דהשתא התם דעי"ז שהראשון בא במקום השני נדחה השני לגמרי (כי המערבית של יום שני לא נאמרו כלל), אפ"ה הראשון דוחה את השני, מכש"כ הכא שהשני לא נדחה לגמרי, דגם השתא יהי' לו מקום בבהכ"נ, רק שיהי' לו המקום למטה קצת, בודאי הראשון שנדחה דוחה אותו, ומכריחו שיפנה מעט לצד מטה ויעזוב מקומו להראשון

ב) ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ו, שדן באחד שהי' לו חזקה להיות תוקע בשופר ביום ראשון, והשני הי' לו חזקה להיות תוקע ביום שני של ר"ה, וחל יום א' דר"ה בשבת מי נדחה, והשיב דהשני נדחה, ואסתייע ג"כ מדברי המג"א הנ"ל דהאחרון נדחה ולא הראשון. ועיין בשו"ת פרשת מרדכי חא"ח סי' כ"ג, שפלפל בדבריו ומסיק ג"כ דהשני נדחה מפני הראשון. ועיין בעיקרי הד"ט חא"ח סי' ל' אות ל"א, שדן ג"כ בכיוצא בזה בקהלה אחת שהמנהג הי' שם שפרנסי הקהלה עלו לתורה בכל מתנת יד, ואירע שהי' ב' פרנסים לוים, ונהגו לקרוא להזקן שבהם ביום ז' של פסח, ולהשני ביו"ט האחרון ובשנה אחת קרה שהי' ביום ז' לוי אחר מחויב לעלות לתורה וקראוהו, מי משני הפרנסים יעלה למחר לתורה, אם הזקן שהי' צריך לעלות ביום ז' יעלה ביום האחרון והשני ידחה, או השני יעלה והראשון ידחה, והביא בשם ספר אור הנעלם סי' ג' דהדין עם הראשון והוא יעלה במקום השני והשני ידחה כמו שאמרו ימוטו ידחה עיי"ש, וזה מתאים לעניננו דבעל מקום הראשון דוחה את השני והשני את השלישי וכמ"ש

ג) וכאשר עסקתי בזה עלה בלבי להביא ראי' נכונה להענין שלפנינו מהא דאיתא במגילה (ד' ע"ב), חל להיות בע"ש, כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה, ומוקפין חומה קורין בו ביום, רבי אומר אומר אני לא ידחו עיירות ממקומן, אלא אלו ואלו קורין בו ביום. ואמרינן בגמ' שם מ"ט דת"ק, דכתיב בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין אף כאן עיירות קודמות למוקפין וכו', ורבי מ"ט, בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אין נדחין עיירות ממקומן אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן וכו', ומשמע דלת"ק כיון דההכרח