אבני חפץ קמח

ויש לחזק הדבר ביותר, כי זה הוא משפט וגדר הפועלים הנאמרים בלשון רבים בציווי המצות, שלפעמים יסובו על הכלל היינו שהכלל כולו בהצטרף יעשה הדבר, כמו לדוגמא ועשו לי מקדש, תשמרו להקריב לי וכדומה, ולפעמים יסובו על הפרט היינו שכל אחד ואחד יעשה הדבר, כמו ועשו להם ציצית, ולקחתם לכם ביום הראשון ועוד, וזה תלוי במהות הענין וה"נ י"ל דמה שנאמר בקרא ואכלו אותם אשר כפר בהם, לא קאי הציווי על הפרט היינו שכל אחד מהכהנים יאכל כדי שיעור אכילה, רק על הכלל, היינו שכלל הכהנים יאכל ויקיים המצוה, ולכן לא בעינן שיעור אכילה לכל אחד, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קצ"ז מ"ש בזה, ולפ"ז שפיר י"ל דהא דשריא מליקה לכהנים הוה מטעם עדל"ת, אף דאין מגיע לכל כהן כשיעור, כי מצוה שקיומה תלוי בדחיית איזהו ל"ת יכולה להתקיים ע"י אנשים שונים, אף שכל אחד עובר על הל"ת, והמצוה לא תתקיים רק ע"י כולם, כדוגמא שמצאנו בעבודה במקדש שהותרה בשבת, ונעשתה ע"י כהנים רבים. זה שוחט וזה מקטיר ועוד מהעבודות שחלקו הכהנים ביניהם כדאיתא ביומא (פרק ב') ולא הי' שום חילוק בין חול לשבת (ועיין פסחים (ס"ח ע"א) לענין פסח, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו', ועיין ש"ע או"ח סי' שכ"ד במג"א ס"ק ט'), אשר הי' נמצא לפ"ז, דכל אחד מהכהנים עבר על הל"ת והמצוה לא נתקיימה רק ע"י כולם ביחד, וה"נ במליקה י"ל כן דרשאי כל כהן לעבור על ל"ת, אף שהמצוה לא תתקיים רק ע"י כולם ביחד, וזה רעיון נכבד. ויש להביא עוד דוגמא לזה מדברי הש"ס בשבת (קל"ג ע"ב), מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת, מני א"ר כהנא אומן. מתקיף לה ר"פ אומן לימא לי', אנא עבדי פלגא דמצוה ואתון עבדיתו פלגא דמצוה, ועיין ברש"י שם שביאר, דהואיל כשהתתיל ברשות התחיל, אמאי חייב. נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה עיי"ש. וה"נ י"ל דהכהן הראשון עביד פלגא דמצוה, ואחרים יבואו ויסיימו אותה, ועיין ברמ"א יו"ד סוס"י רס"ו שחולק על מ"ש המחבר שם, דיש ליזהר בשבת שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת, דזה אינו שכן מצאנו בעבודה במקדש שדחתה שבת ונחלקה לכהנים רבים עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לדברינו

ו) אמנם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' מ"ט. שכתב סברא אחרת בהבנת הענין שאמרו דלפעמים לא הגיע לכהנים רק כפול, אף דהמצוה דאכילת קדשים לא תתקיים רק בכזית, דזה משום דכדי שתתקיים המצוה דאכילת קדשים סגי בכזית אחד מכל הקרבן (כמו שמצאנו בפסח שעיקרו לאכילה טפי משאר קרבנות, ואפי"ה סגי כשנאכל ממנו כזית אחד, ואם נטמא הבשר האחר או איתותר אין בכך כלום), וזה נתקיים ע"י הכה"ג שנטל חלק בראש, כמבואר ביומא (י"ז ע"ב), ואיהו אכל כזית בכדי אכילת פרס כמצותו, ושאר הכהנים אם הגיע להם כזית, קיימו ג"כ המצוה, ואם לא הגיע לא עבדי מצוה, וע"כ באמת הצנועים משכו את ידיהם, כדאיתא בש"ס דיומא שם, כיון דלא קעבדי מצוה עיי"ש, ואם נאמר כן שפיר י"ל כסברא הנ"ל, דל"ש לומר דה"ט דשריא מליקה לכהנים משום דעדל"ת, כיון דלפעמים א"א לומר עדל"ת, וכגון שלא הגיע לכהן כשיעור וכמ"ש למעלה

ז) ובזה אני אומר דבר נחמד בישוב קושיא אחת גדולה שהקשה הגאון מהר"צ חיות זצ"ל, והיא מובאת ג"כ בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ת"ר סי' ל"ז שם, על הא דקאמר רבינא דכהנים איצטריך לי', דסד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו תשתרי נמי נבילה. ואיך הו"א דלכהנים אישתרי נבילה, הרי לפ"ז ל"ה בר זביחה, וא"כ אמאי מצאנו בכ"ג שהי' שוחט הפר שלו ביוה"כ כמו שנאמר ושחט את פר החטאת אשר לו, הרי ל"ה בר זביחה, ולהנ"ל הענין נחמד, דבאמת י"ל דה"ט דשריא מליקה לכהנים משום דעדל"ת, וצ"ל דכונת הש"ס באמרו דסד"א דהואיל ואישתרי מליקה לכהנים אישתרי להו נמי נבילה, הוא משום דל"ש לומר במליקה עדל"ת, כיון שלפעמים אין מגיע לכהן כשיעור, שאז איסורא יש ומצוה ליכא וכאמור, וא"כ זה ניחא בסתם כהנים אבל בכה"ג, הלא הוא אכל תמיד כשיעור, כדי שתתקיים המצוה דאכילת קדשים על ידו, וכמו שביארנו בשם הח"ס, וא"כ גבי כה"ג שפיר י"ל דה"ט דשריא לי' מליקה משום דעדל"ת, ואין ראי' ממליקה לנבילה, וכיון שכן שפיר הוה בר זביחה, ולכן הי' מותר לשחוט פרו והענין נכבד

ח) ובעיקר הקושיא הנ"ל, איך הי' כ"ג רשאי לשחוט פרו, אם נאמר דאשתרי לי' נבילה, הרי ל"ה בר זביחה י"ל בפשיטות, דדילמא גזירת הכתוב היא שישחוט, אף דל"ה בר זביחה, ועיין כיוצא בזה בתוס' זבחים (צ"ז ע"ב) ד"ה ניתי, אהא דמקשה הש"ס על מה שאמרו יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסול, אמאי ניתי עשה ותדחי ל"ת, וכתבו התוס' די"ל דילמא גזירת הכתוב היא דאמר קרא יקדש להיות כמוה עיי"ש. אמנם אי קשיא הא קשיא, איך הכהנים בכלל הי' רשאים לשחוט, אם נאמר דשריא להו נבילה, הרי הכהנים ל"ה בני זביחה, דאצלם ל"ה גזירת הכתוב שישחטו ומ"מ בודאי הי' שוחטים, דלא אמרו רק דשחיטה כשירה בזרים אבל בכהנים לא כש"כ, (ועיין ברא"ש הובא בב"י יו"ד סי' ב' ובטו"ז ובש"ך שם, דה"ט דשחיטת נכרי נבילה, דכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו, משא"כ עכו"מ דל"ה בר זביחה עיי"ש), וא"כ אם נאמר דלכהנים הותרה נבילה גם בהו הול"ל הכי

ט) ונראה דרבינא דקאמר דסד"א דכהנים הואיל ואישתרי להו מליקה אישתרי להו נמי נבילה, יסבור כשטת הזוהר בפ' נשא, דהכהנים לא הי' רשאים לשחוט, והשחיטה ל"ה רק בזרים, ולכן שפיר אמר דסד"א דלכהנים אישתרי נבילה, כיון דלשטתו לא הי' שוחטים. ובזה הי' מקום לומר דה"ט דר"י דפליג על רבינא, וס"ל דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה, משום דס"ל כש"ס דידן דזר הי' ג"כ מותר לשחוט אבל כהן בודאי הי' רש אי לשחוט, וא"כ א"א לומר דלכהנים שריא נבילה, דלפ"ז לא הי' כהנים רשאים לשחוט דל"ה כהן בר זביחה, וע"כ אמר דפרשה זו אליהו עתיד לדורשה, ונמצא לפ"ז דרבינא ור"י פליגי בסברת הזוהר אי כהן הי' ר שאי לשחוט. ומה נכבדו הדברים האלה להמתיק בהם מליצת ר"י דקאמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה והיינו דר"י הי' מסופק בד"ז, אי כהנים רשאים לשחוט, אשר בזה תלוי הבנת הכתוב וביאורו, וע"כ אמר דא לי הו עתיד לברר הד"ז, והיינו שאליהו הנביא יברר ד"ז אם הכהנים רשאים לשחוט או לא, ואז נדע פירוש הקרא, אמנם רבינא תפס לעיקר דעת הזוהר, וע"כ שפיר אמר, דסד"א הואיל