אבני חפץ קמד

יכולה לכתוב לה ס"ת בעצמה, וה"ה דאינה יכולה לכתוב ג"כ ע"י שליח, וממילא ידענו דאינה ראוי' למלכות

א) הנה בפשיטות י"ל, דמ"ע דכתיבת ס"ת המוטלת על המלך אינה מעכבת, ואם המלך אינו כותב לו ס"ת או אינו יוכל לכתוב לו ס"ת, ביטל רק מ"ע המוטלת עליו, אבל לא נעשה בשביל זה אינו ראוי למלכות, ושפיר איצטריך קרא למעט אשה ממלכות, דמפאת שאינה יכולה לכתוב לה ס"ת לא נעשתה עוד אינה ראוי' למלכות. ויש להביא דמיון לזה מדברי הגמרא דכתובות (מ"ד ע"א), יש לה אב ואין לה פתח בית אב, יש לה פתח בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה, לא נאמר פתח בית אבי' אלא למצוה עיי"ש, וה"נ י"ל שלא נאמרה מצות כתיבת ס"ת במלך רק למצוה, ואם אי אפשר לקיים המצוה הזאת, כגון באשה שאינה יכולה לכתוב ס"ת, אין זה מעכב, ועיין תוס' כתובות שם ד"ה אין. ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בב"ק (פ"ד ע"א), הרי שהי' סומא וסימא קיטע וקיטע חיגר וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין. והתורה אמרה משפט אחד יהי' לכלכם וכו', דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן לי', וה"נ י"ל היכא דאפשר לכתוב ס"ת כגון באיש יש חיוב למלך לכתוב לו ס"ת, אבל היכא דלא אפשר כגון באשה לא אפשר וליכא חיובא ופטרינן לה. וקצת י"ל דזה תליא בפלוגתא שבין ר' אמי ור' אסי במכות (י' ע"ב), עיר שאין בה זקנים, ר' אמי ור' אסי, חד אמר קולטת וחד אמר אינה קולטת, למאן דאמר אינה קולטת בעינן זקני העיר וליכא, למאן דאמר קולטת מצוה בעלמא, מא, וכן נחלקו שם לענין בן סורר ומורה ועגלה ערופה עיי"ש, וה"נ י"ל דלמאן דס"ל התם דאינה קולטת דבעינן זקני העיר וליכא, אשה פסולה למלכות, דבעינן וכתב לו את ספר התורה וליכא, ולמאן דס"ל התם דקולטת משום דזקני עירו הוה רק למצוה בעלמא, ה"ה בס"ת של מלך י"ל, דוכתב לו הוה רק ל למצוה בעלמא, מא, אבל אינו מעכב. וא"כ גם אשה היתה יכולה להיות ראוי' למלכות, ואשמעינן קרא דמלך ולא מלכה דאשה פסולה למלכות

ב) עוד י"ל דאשה כיון שאינה בגדר כתיבת ס"ת, אין כתיבת ס"ת מעכבת אצלה, דכתיבת ס"ת אינה מעכבת רק באיש שראוי לכתוב, משא"כ באשה שאינה בגדר כתיבת ס"ת אין הכתיבה של ס"ת מעכבת אצלה, ויש להביא דמיון לזה מדברי הגמרא בע"ז (כ"ז ע"א), דאף דדרשינן המול ימול המל ימול מ"מ אשה כשרה למול, דאשה כמאן דמהילא דמיא, והיינו כיון שאין זה במציאות אצלה שתעשה המצוה לא נקראת מחמת ההעדר אינה ראוי' למצוה, וה"נ י"ל כיון שאשה אינה ראוי' לכתוב ס"ת כמאן דכתיבא דמיא ולא נעשתה מפאת זה אינה ראוי' למלכות. עוד יש לצדד דס"ת של מלך ל"ב כלל שיהי' נכתב בכשרות כשאר ס"ת, ואף אם אשה פסולה לכתוב ס"ת, אבל ס"ת של מלך, אלו היתה ראוי' למלכות היתה יכולה לכתוב, ולכן מפאת זה לא הי' מקום לפוסלה למלכות, וא"כ איצטריך קרא למעט אשה ממלכות. ויש להביא קצת סמוכין לזה דבס"ת של מלך לא הי' בעינן שיהי' נכתב בכשרות כשאר ס"ת מדברי התוספתא פ"ד מסנהדרין, הובא בלח"מ פ"ג מה' מלכים. דבס"ת של מלך לא הי' רשאי שום אדם לקרות דכתיב וקרא בו ולא הדיוט עיי"ש, וא"כ י"ל דהס"ת הזה שתעודתו היתה רק בעד המלך לבדו, לא הי' צריך להיות נכתב בכשרות כשאר ס"ת שנכתב לצאת בו ידי חובת קריאה בציבור, וי"ל דגם אשה היתה כשירה לכתוב ס"ת הזה וכמ"ש, וה"ה דהיתה יכולה לעשות שליח לכתיבת הס"ת הזה. אמנם כאשר התבוננתי בזה ראיתי במנ"ח מצוה תרי"ג שכתב בפשיטות דהס"ת של מלך הי' צריך להיות כתוב כדינו, ודבר שפוסל בשאר ס"ת פוסל ג"כ בס"ת של מלך ויש לעיין עוד בזה

ג) ולבסומי דברינו בדברי חידודים הי' נ"ל בישוב קושיתו, עפ"י מה שעלה בלבי ענין מחודש בעיקר הכלל דכ"מ דאינש לא מצי עביד שליחא לא מצי משוי, שזה דוקא בשליח שעושה השליחות מדעתו ורצונו, ורשות בידו לעשות השליחות או לחדול, אז אמרינן דאם המשלח א"י לעשות בעצמו ל"מ משוי שליח, אבל בשליח שמוכרח לעשות השליחות גם כנגד דעתו ורצונו, אפי' אם המשלח אינו יכול לעשות ג"כ מצי למיעבד שליח, והסברא י"ל כמו בשלד"ע, דג"כ ל"מ השליחות, ואפי"ה אמרינן בב"מ (י' ע"ב), דכי אמרינן אשלד"ע היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, אבל חצר דבע"כ מותיב בה יש שלד"ע עיי"ש, אלמא דאפילו היכי דל"ש ענין שליחות, מ"מ כשהשליח עושה בע"כ שאני, וה"נ אף דל"ש ענין שליחות כשהמשלח ל"מ עביד, מ"מ היכי שהשליח עושה בע"כ, אף בזה שייך שליחות. וקצת י"ל דלא לבד מצד הסברא אפשר לומר כן, רק הדבר מוכרח ויוצא מעצם דברי הש"ס לענין אשלד"ע שהבאנו, דאם נאמר דגם בשליח שעושה שליחותו בע"כ, שייך לומר כ"מ דאיהו ל"מ עביד שליחא ל"מ משוי, א"כ מה הועילו בזה שאמרו דה"ט דבחצר יש שלד"ע משום דבע"כ מותיב בה, נהי דמצד אשלד"ע אין מקום לבטל השליחות, אבל עדיין קשה איך תועיל השליחות, הרי המשלח בעצמו ל"מ עביד, כיון דהוה דבר עבירה, וממילא גם שליח ל"מ עביד, ועכצ"ל דכמו דבשליח בע"כ ל"ש הכלל דאשלד"ע, ה"ה דל"ש בי' הכלל דכ"מ דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי, אכן בזה יש להתוכח די"ל דהכלל דכ"מ דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי לא נאמר, רק היכי שהמשלח ל"מ עביד המעשה מצד עצמה ומהותה, משא"כ היכי דלא מצי עביד רק מחמת איסור הרובץ עלי', בכגון דא שפיר מצי משוי שליח, וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ת"א סי' קט"ו בשם מח"א ה' שלוחין, ויש להביא סמוכין לזה, דאם נאמר דגם היכי דהמשלח ל"מ עביד מחמת איסור. ג"כ ל"מ משוי שליח, א"כ מדוע הוצרכו בשלד"ע לומר דה"ט דל"מ משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עיין בקידושין (מ"ב ע"ב), ת"ל כיון דהמשלח ל"מ עביד מחמת עבירה ל"מ משוי שליח. דכל מילתא דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי. וע"כ דהיכי דהמניעה היא רק מחמת איסור ל"ש הכלל הזה. אמנם מצד הסברא י"ל כדברינו דכמו שאנו רואים בשלד"ע אף דל"ש בזה ענין שליחות מ"מ בשליח בע"כ מהני, ה"ה לענין הכלל דכ"מ דאיהו ל"מ עביד שלמ"מ היכי דהשליח הוא בע"כ י"ל ג"כ דמהני

ד) ומעתה אמינא דע"כ ל"א דאשה לא תוכל לקיים המ"ע דכתבת ס"ת, כיון דבעצמה לא תוכל לכתוב וממילא לא תוכל לכתוב ג"כ ע"י שליח, משום דכ"מ דאיהו ל"מ עביד שליח ל"מ משוי, זה