אבני חפץ קמג

ומעתה מדוקדקין דברי המתניתין, דבדברי ר"י לא הי' יכול לשנות לשון חייב, כיון דר"י ס"ל דחמץ לאחה"פ אסור, כדאיתא בפסחים (דף כ"ח), וא"כ לדידי' מהני ביטול לח"י, ושוב א"א לחייב מלקות את השוחט את הפסח על החמץ. דהוה ה"ס שמא ביטל בלב. ול"ש לומר דמשכחת חיוב מלקות בח"י, דלשטתו גם לח"י מהני ביטול, וע"כ נקיט רק לשון עובר, אמנם בדברי ר"ש שפיר נקיט לשון חייב, כיון דהוא הוא דס"ל דחמץ לאחה"פ שרי כידוע, ולדידי' ל"מ ביטול לח"י, וא"כ שפיר משכחת חיוב מלקות בשוחט את הפסח על החמץ, דל"ק דהוה ה"ס שמא ביטל החמץ. די"ל דמיירי בח"י דל"מ ביטול, ולכן תני לדידי' לשון חייב להורות שיש חיוב מלקות בזה וכמו שכתבנו

ו) ובזה יעלה בידינו ענין נכבד לבאר דברי הש"ס בפסחים (כ"ח ע"ב), חמץ בין לפ"ז בין לאח"ז עובר עליו בלאו, תו"ז עובר עליו בלאו וכרת, דברי ר' יהודה, ר"ש אומר חמץ לפ"ז ולאח"ז אינו עובר בולא כלום, תו"ז עובר עליו בלאו וכרת, ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה, ריה"ג אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה עיי"ש, והתוס' בנדה (ס"ח ע"א ד"ה כך) דקדקו על הלשון תמה על עצמך דקאמר ריה"ג, אשר הוא יחידי בכל הש"ס, וזה נתן ענין רב לאוהבי הפלפול לענות בו

ועם האמור למעלה י"ל בדרך נחמד, והסגנון יהי' כך דריה"ג ערך דבריו אלה אל ר"י וכה אמר, בשלמא ר"ש דס"ל דחמץ לאחה"פ מותר שפיר יוכל לסבור דחמץ אסור בהנאה כל ז', אבל אתה ר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור, חמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' הרי זה הוה תרתי דסתרי, ואין שני הדברים האלו יכולים לעמוד יחדו, דהנה בש"ס דפסחים (דף כ"ג ע"א) אמרינן בטעמא דריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה, משום דכתיב לך שלך יהי', ורבנן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואידך תרי לך כתיבי, ואידך חד בנכרי שכבשתו וחד בנכרי שלא כבשתו, ואידך תלתא לך כתיבי, ואידך חד בשאור וחד בחמץ עכ"ל הש"ס, ומבואר דלכן ס"ל לחכמים דחמץ בפסח אסור בהנאה, משום דכל השלשה כתובים מיצרך צריכי ולא אייתר קרא למידרש שלך יהי', אבל אם יסתר אחד מהשלשה לימודים שוב יהי' קרא אחד מיותר ויהי' לדרשה דשלך יהי', וממילא נדע דחמץ בפסח מותר בהנאה, כמו דדרש ריה"ג וז"פ

ז) והנה בהא דדרשו חכמים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, הקשה בצל"ח בפסחים בחידושיו לדף ד' רש"י ד"ה בביטול בעלמא, ל"ל קרא למעט דאינו עובר בשל אחרים ושל גבוה, תיפוק לי' דאפי' בשלו אינו עובר אם ביטלו, וק"ו בשל אחרים, אכן קושיא זו יש ליישב בפשיטות, אם נאמר דלח"י ל"מ ביטול ממילא בשלו גם לאחר הביטול עובר, ושפיר איצטריך קרא למעט של אחרים ושל גבוה, וזה דוקא אם נאמר דלח"י ל"מ ביטול, אבל אם נאמר דלח"י מהני ביטול הדרא קושית הצל"ח לדוכתא, וא"כ לא נוכל לדרוש לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ואייתר קרא להורות דשלך יהא וש"מ דחמץ בפסח מותר בהנאה, ולפמ"ש למעלה ד"ז אי מהני ביטול לח"י תליא אי חמץ לאחה"פ מותר או אסור, דאם חמץ לאחה"פ מותר והוה הדרא ומזבנא דומיא דיובל, ומהני זכי' בחמץ בפסח אף דהוה איסור הנאה, ל"מ ביטול לח"י, די"ל הואיל וזכי לי' חצירו, משא"כ אם נאמר דחמץ לאחה"פ אסור, שפיר י"ל דמהני ביטול לח"י, דל"ש לומר הואיל ואי בעי זכי לי' חצירו, דאין זכי' בחמץ כיון דהוה א"ה, וכמו שביארנו

ח) ומעתה מה נחמדו דברי הגמ' דקאמר ריה"ג חמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, וכונתו בזה לערוך מערכה נגד ר' יהודה וכה דבריו, בשלמא ר"ש שפיר יוכל לסבור דחמץ בפסח אסור בהנאה, כיון דהוא ס"ל דחמץ לאחה"פ מותר ול"מ ביטול לדידי' לח"י, וצריכי לשטתו כל השלשה קראי דלך, וא"כ אין לו הוכחה דמותר בהנאה, אבל ר"י דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור, וע"כ מהני לדידי' ביטול לח"י וכדברינו למעלה, וא"כ ליכא למידרש אליבי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, דהשתא בשלו אינו עובר לאחר הביטול בשל אחרים לא כש"כ, וכקושית הצל"ח שהבאנו, וע"כ אתיא להורות דשלך יהי', וש"מ דחמץ בפסח מותר בהנאה, וא"כ יש לתמוה עליו איך ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה ודוק

ט) וכמה מעליא שמעתתא דא בישוב קושית המפורשים, אהא דמקשה הש"ס (בפסחים ז' ע"א), ולבתר איסורא ל"מ מבטל לי', והא תניא הי' יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו וכו', ודילמא הך ברייתא ס"ל כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה, ולדידי' ע"כ גם לאח"ז מצי מבטל דקאי ברשותי'. ולהנ"ל י"ל דבלא"ה יש לתמוה על הך ברייתא דקאמרה, שיבטל בלבו, הרי כאן הוה ח"י ולח"י ל"מ ביטול, וצ"ל דהברייתא ס"ל דגם לח"י מהני ביטול, ולפמ"ש למעלה הו"ל למימר דבח"י גם לאחר הביטול יש לעבור בב"י מטעם הואיל ואי בעי זכי לי' חצרו, וצ"ל דמאן דס"ל דלח"י מהני ביטול ה"ט, דהוה איסור הנאה ואין זכי' בא"ה, וכיון שכן ע"כ ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה, וא"כ גם הברייתא דס"ל דלח"י מהני ביטול ג"כ ס"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה, שלא כריה"ג, ושפיר יש לדייק ממנה דגם לאחר איסורא מצי מבטל, והענין נכבד

סימן עו

ע"ד קושיתו על הספרי בפרשת שופטים, שדרש שום תשים עליך מלך ולא מלכה, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מלכים ה"ד, דאין מעמידין אשה במלכות, שנאמר שום תשים עליך מלך ולא מלכה, למ"ל קרא למעט אשה ממלכות, לפמ"ש הפוסקים בטעם הדבר, דאשה פטורה ממ"ע דכתיבת ס"ת כמ"ש הרמב"ם בספר המצות, משום דבעצמה אינה יכולה לכתוב ס"ת, כמו דאיתא בגיטין (מ"ה ע"ב), ס"ת שכתבתו אשה פסול, דכתיב וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, וממילא לא תוכל ג"כ לעשות שליח, דכ"מ דאינש לא מצי עביד לא מצי משוי שליחא (ועיין מנ"ח מצוה תרי"ג), וא"כ הרי כל מלך הי' צריך לכתוב לו ס"ת, וכמו שאמרו בסנהדרין (כ"א, ע"ב), וכתב לו שלא יתנאה בשל אחרים, ואשה אינה