אבני חפץ קמב

וחמץ הוה לאו שא"ב מלקות, דהוה להנל"ע כמ"ש התוס' בפסחים (כ"ט ע"ב) ד"ה ר' אשי בשם הר"י, דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו, כיון דב"י הוה ניתק לעשה עיי"ש, וא"כ לכ"ע ל"ש לומר דקרא דתשביתו מיירי בחשא"י, דבזה הכל מודים דהספק מה"ת מותר, וע"כ דמיירי בח"י, ושוב מוכח דמהני ביטול לח"י. אכן הבאתי שם דסברת התוס' שכתבו דחמץ הוה להנל"ע לא ברורה עוד ורבים חולקים עלי', ולפי המבואר בשאג"א סי' פ"ב י"ל דזה תליא בפלוגתת ר"י ור"ש, אי חמץ לפ"ז עוברין עליו, דאם נאמר דחמץ לפ"ז אין עוברין עליו כר"ש, ל"ש לומר דחמץ הוה להנל"ע. דהוה לאו שקדמו עשה, דהעשה דתשביתו חלה מו' שעות ולמעלה, ועל הל"ת אין עוברין רק בלילה, וטל לאו שקדמו עשה לוקין כדאיתא במכות (ט"ו ע"א), אמנם אם נאמר כר"י דחמץ לפ"ז עוברין עליו, שפיר י"ל דחמץ הוה להנל"ע, דגם הלאו איתא בע"פ ול"ה לאו שקדמו עשה עיי"ש בדברינו, ולפ"ז לר"ש שפיר י"ל דלח"י ל"מ ביטול, דלדידי' דחמץ ל"ה להנל"ע, אפשר לאוקמי קרא דתשביתו בחשא"י, משא"כ לר"י ההכרח לאוקמי קרא דתשביתו בח"י, דאילו בחשא"י ל"צ לדידי' בדיקה וביטול מה"ת, דהוה רק ספק ומה"ת הספקות שריין בכה"ג לכ"ע, כיון דלדידי' חמץ הוה לשא"ב מלקות דהוה נל"ע, וכיון שכן ע"כ לדידי' מהני ביטול לח"י וכמו שביארנו

ג) ומעתה מה מדוקדקים דברי המתניתין, דבדברי ר"ש שפיר נקט לשון חייב, כיון דלשטתו דס"ל חמץ לפ"ז ולאח"ז אינו עובר עליו וב"י ל"ה להנל"ע, ולפ"ז לח"י ל"מ ביטול, שפיר יש חיוב מלקות בשוחט את הפסח על החמץ, ול"ק דהוה ה"ס, דילמא ביטל בלבו החמץ, דמיירי בח"י דל"מ ביטול, אבל לר"י דס"ל דחמץ לפ"ז ג"כ עוברין עליו (ות"ק יסבור נמי הכי), לדידי' ע"כ גם בח"י מהני ביטול, דכל עיקר ענין ביטול בחמץ לא נאמר לדידי' רק בח"י, וכמו שביארנו למעלה, וא"כ אה"נ דלדידהו לא משכחת חיוב מלקות בשוחט הפסח על החמץ, דתמיד הוה ה"ס שמא ביטל בלבו החמץ, ולכן לא תפסו רק לשון עובר בל"ת, אבל לא לשון חייב כר"ש, דחיוב מלקות לדידהו ליכא וכאמור

ד) ובזה אני אומר דבר נחמד בהבנת דברי רש"י כאן. שפירש דברי ר"ש דקאמר ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב וז"ל, חייב דלהכי קאי והו"ל שחיטה ראוי', וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דבל יראה ובל ימצא, ואיכא מלקות נמי בשחיטה עכ"ל, ודקדקתי טובא לאיזהו צורך הוסיף רש"י וכתב, דחייב משום לא תשחט בהדי לאו דב"י וב"י, הלא פה אין המדובר כלל מלאו דב"י וב"י רק מלאו דשחיטה, בשגם כי פשטות הלשון של רש"י מורה כאילו יש איזהו יחס בין לאו דשחיטה ללאו דב"י, ואם חייב על לאו דב"י חייב גם על לאו דשחיטה בהדי', ובאמת אינם תלוים כלל זב"ז וכל אחד הוא ענין בפ"ע

ולהנ"ל דברי רש"י מאירים ומזהירים, וכונתו ע"ד שכתבנו. דבאמת אין לחייבו משום לא תשחט דהוה ה"ס, שמא ביטל החמץ בלבו, וצ"ל דמיירי בח"י דל"מ ביטול, וזה דוקא אם ב"י ל"ה להנל"ע ולוקין על ב"י, דאז אמנם י"ל דקרא דתשביתו מיירי בחשא"י, אבל על ח"י ל"מ ביטול, משא"כ אם אין לוקין על ב"י דהוה להנל"ע, ע"כ קרא דתשביתו מיירי בח"י (דבחשא"י ל"צ כלל ביטול), וש"מ דבח"י מהני ביטול, ושוב א"א ללקות על לא תשחט דהוה ה"ס כקושית המפורשים שהבאנו. לכן כתב רש"י בצחות לשונו דחייב משום לח תשחט בהדי לאו דב"י, והיינו כיון דחייב על ב"י ול"ה להנל"ע לר"ש, דס"ל לפ"ז אין עוברין עליו, והוה לאו שקדמו עשה וכנ"ל, לכן לדידי' חייב ג"כ מלקות משום שחיטה כיון דבאמת תלוים זב"ז, דאם חייב משום ב"י ה"ה דחייב ג"כ משום שחיטה דל"ה ה"ס, די"ל דמיירי בח"י וכמו שביארנו והענין נכבד

ה) ובסגנון אחר נ"ל לומר בישוב הדקדוק שהבאנו, מדוע בדברי ר"ש נקיט הלשון חייב ובדברי ת"ק ור"י נקיט הלשון עובר, דהנה כבר הבאתי קושית המפורשים איך אפשר לחייב מלקות את השוחט הפסח על החמץ, הרי הוה ה"ס שמא ביטל החמץ, וכתבתי דמשכחת לה בח"י דל"מ ביטול, אכן הבאתי דרבים חולקים ע"ז וס"ל דגם בח"י מהני ביטול ולדידהו הדרא קושיא לדוכתא, והנה המפורשים הקשו איך יועיל ביטול לח"י אמאי לא נימא שיעבור עכ"ז בב"י מטעם הואיל ואי בעי זכי לי' חצירו דיש לו זכות יותר מאחר דל"ב רק ריצוי, ותירצו דלא יוכל לחזור ולזכות, דהוה איסור הנאה ואין זכי' בא"ה. אכן הא מילתא לא ברירא עוד, ויש בזה חילוקי דיעות אי מועיל זכי' בא"ה, ומדברי הרמב"ם שפסק דהקונה חמץ בפסח לוקה. משמע דס"ל דיש זכי' בחמץ אף שאסור בהנאה. וראיתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ס', שהעיר דדין זה, אי יש זכי' בא"ה, תליא במחלוקת בין רב ושמואל (בעירוכין כ"ט), לענין מוכר שדהו בשנת היובל, דרב ס"ל מכורה ויוצאת, ושמואל ס"ל מכורה כבר יוצאת שאינה מכורה א"ד שלא תמכור, והיינו דלרב דס"ל מכורה ויוצאת י"ל, דאף שגם לאחר הזכי' לא יהי' שלו, דהוה איסור הנאה, ואיסור הנאה אין לו בעלים, מ"מ זוכה ותיכף יוצא מרשותו. אמנם לשמואל דס"ל הק"ו, דהשתא מכורה כבר יוצאת זו שאינה מכורה א"ד שלא תמכר, ה"נ י"ל השתא מה שכבר הוא שלו, אם נאסר בהנאה נפקע מרשותו, דא"ה אין לו בעלים, מכש"כ שלא יוכל לזכות לכתחלה באיסור הנאה ולהכניסו לרשותו, אמנם בעירוכין שם מקשה על רב מהא דתנן דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה משום דאמרינן ק"ו, ומשני התם לא הדרא ומזבנה אבל הכא הדרא ומזבנה עיי"ש, ולפ"ז י"ל גם לענין זכי' באיסור הנאה, דע"כ ל"ש לומר דלרב יש זכי' באיסור הנאה, רק בדבר שאינו אסור בהנאה רק לזמן, דזה הוה אמנם כעין מוכר שדהו בשנת היובל דהוה הדרא ומזבנא, אבל בדבר שאסור בהנאה לעולם, גם לרב לא יועיל זכי' דזה הוה כעין מכירת נערה דלא הדרא ומזבנא. ומעתה לענין זכי' בחמץ לאחר זמן איסורו י"ל דתליא אי חמץ לאחה"פ מותר או לא, דאם חמץ לאחה"פ מותר, א"כ ל"ה איסור הנאה רק לזמן, והוה הדרא ומזבנא, שפיר י"ל דמהני זכי', משא"כ אם חמץ לאחה"פ אסור, הוה א"ה לעולם ולא הדרא ומזבנא אינו מועיל בו זכי', ולפ"ז יוצמח לעניננו. דאם חמץ לאחה"פ שרי, אשר אז מהני זכי' בחמץ בפסח, י"ל דל"מ ביטול לח"י, די"ל הואיל ואי בעי זכי לי' חצירו, אבל אם נאמר דחמץ לאחה"פ אסור, אשר אז ל"מ זכי' בחמץ לאח"ז איסורו, שפיר י"ל דמהני ביטול גם לח"י, דל"ש לומר הואיל ואי בעי זכי לי' חצירו, דאין זכי' בא"ה וכדברינו למעלה: