אבני חפץ קמא

התובע הלך בערכאות שלא ברשות ב"ד, והנתבע השיב לו ג"כ בערכאות, ואח"כ הזמינו לד"ת, מחויב הוא להשיב לו ההוצאות שעלו לו בערכאות, זולת ההוצאה הראשונה, וזה מפאת שהשיב לו בערכאות ולא הזמינו לד"ת תיכף בהשיגו התביעה מערכאות, וכן רגילים אנחנו לפסוק גם אצל הב"ד דפ"ק רישא. ואאמו"ר הגאון זצלה"ה בהקדמתו לספר בית יצחק ממו"ז מאוה"ג זצלה"ה חחו"מ אות כ"א פקפק ע"ז, דמי עדיף ממקבל עליו לדון עם חבירו לפני עכו"ם: דקבלתו אינה כלום ואסור לדון לפניהם, כדאיתא בחו"מ סי' כ"ו, ומדוע איפוא ישלם הנתבע ההוצאות להתובע, ודי לנו לפטור את התובע שלא ישלם להנתבע ההוצאות שגרם לו, אבל לא שיצטרך עוד הנתבע לשלם להתובע הוצאותיו עיי"ש, ולהנ"ל י"ל דה"ט כיון שהנתבע כשהשיג התביעה בערכאות לא הזמין את התובע לד"ת, רק השיב לו בערכאות, חשוב זאת כאלו אמר לו שיתבענו להבא בערכאות, וע"כ צריך להשיב לו כל ההוצאות שהוציא אח"כ מכאן ולהבא, כדין האומר לחבירו שיתבענו בערכאות שצריך להחזיר לו הוצאותיו, מטעם לך ואני אחריך, ואין זה ענין כלל לקבלה לדון בערכאות וכאשר ביארנו

יא) ויש לדמות זאת להא דאיתא בגיטין (ע"ג ע"ב) תנא ובלבד שימות ולכי מיית הוי גיטא, והא קיי"ל דאין גט לאחר מיתה, אמר רבה באומר מעת שאני בעולם, וכתבו התוס' שם בד"ה אמר, דאין הכונה שאמר כן רק נעשה כאומר מעת שאני בעולם וכו' עיי"ש. וה"נ כיון שהשיב בערכאות, הלא ידע שהתובע ישיב ג"כ כדרך הדנים בערכאות, ונעשה כאומר תבעני בערכאות, שמחויב לשלם ההוצאות מטעם שביארנו דהוה כאומר לך ואני אחריך, שחייב להחזיר ההוצאות שגרם. ועיין בנתיבות סי' רל"ב ס"ק י' שכתב דלענין שיתחייב מטעם לך ואני אחריך, ל"ב שיאמר לו בפירוש, רק כל שהסדר הוא כך לעשות הוה כאומר לו עיי"ש, וזה מתאים לדברינו. ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי הגמרא בגיטין (ס"ו ע"ב), אי סבירי לן דכתובו כתב ידן היא כתב, הגט נעשה כאומר אמרו. וביאר ברש"י שם דמדלא קפיד עליה נעשה כאומר אמרו לסופר ויכתוב. וה"נ י"ל שנעשה כאומר תבעני בערכאות וכמ"ש

יב) עוד יש להביא דוגמא לזה מדברי המג"א בסי' קע"א ס"ק י"ח שהביא בשם שלחן ארבע בהא דאיתא שם, דהנכנס לבית חבירו לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו הם, דאם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו. וראי' מאליעזר שאמר לא אוכל וכו' אף שעדיין לא אמרו לו וש"מ שא"צ אמירה בזה עיי"ש והיינו דמה שנתנו לפניו לאכול זה הוה כאמירה דהמעשה הוה כדיבור, וה"נ י"ל דהמעשה שהשיב הנתבע בערכאות זה עצמו נחשב כאלו אמר לו שיתבענו בערכאות וכמ"ש. ואם כי יש לפקפק עוד בזה, דסוף כל סוף לא אמר לו בפירוש שיתבענו בערכאות, מ"מ ההכרח לקיים המנהג הזה, כי לולא זאת קשה יהי' להעמיד הד"ת על תלו. כי התובע בראותו שהנתבע השיב לו בערכאות, וכמה פעמים הי' לו אתו עמידות לפני השופטים וגרם לו הוצאות רבות, וזה משום שחשב שיזכה שמה בדין וע"כ לא רצה לדון עמו בד"ת, שמא בדיני ישראל לא יזכה, אבל עכשיו שרואה שכלתה אליו שם הרעה ויתחייב בדין הוא חוזר להזמינו לפני הב"ד. הנה אם. לא נפסוק לו שעכ"פ ישיב לו הנתבע ההוצאות שגרם לו במה שלא הזמינו תיכף לד"ת, ורק השיב לו בערכאות, פעמים רבות לא ירצה לעמוד אתו לד"ת עוד ולציית דינא, ואנו אין בידינו לכופו, לכן מוטב יותר לפסוק שהנתבע ישלם לו הוצאותיו ובזה נקל יהי' לקרב הצדדים לד"ת. ועיין בהגהות שבסוף ספר שו"ת מהרש"ם, ח"ג סי' פ"ט מה שהביא בזה בשם שו"ת מהרא"ל צינץ שמתאים ג"כ לדברינו

סימן עה

דרוש לשבת הגדול שנת תרע"ו בבהכ"נ הגדול דק' סאמבור

א) בפסחים (ס"ג ע"א) במתניתין, השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת, ר' יהודה אומר אף התמיד, ר"ש אומר הפסח בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור וכו', ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב. ודקדקו המפורשים על שינוי הלשון אשר במתניתין, כי בדברי ר"ש נאמר הלשון חייב ומשמע שיש חיוב מלקות, אולם בדברי ת"ק ור"י נאמר עובר ומשמע דרק איסורא יש בשוחט הפסח על החמץ אבל חיוב מלקות ליכא, ויש להבין מדוע לר"ש איכא חיוב מלקות ולת"ק ולר"י ליכא

ובביאור דבר זה נראה, עפ"י מה שהקשה בפנ"י ובשו"ת שאגת ארי', סי' ע"ח, איך אפשר לחייב מלקות את השוחט בפסח על החמץ, הרי הוה התראת ספק, שמא ביטל בלבו את החמץ, ואינו עובר עליו עוד, אכן ידועה שטת הפוסקים, דביטול ל"מ רק לחמץ שאינו ידוע, אבל לחמץ ידוע ל"מ ביטול עיין בב"י או"ח סי' תל"א שהביא שכן הי' כתוב בנוסחא ישינה שברמב"ם, וכ"כ הכלבו בשם גאון אחד, ולפ"ז י"ל דחיוב מלקות בשוחט הפסח על החמץ משכחת לה כשהי' לו חמץ ידוע דבזה ל"מ ביטול, אולם רבים חולקים ע"ז וס"ל דגם לח"י מהני ביטול, ולדידהו אמנם הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתא. ולפמ"ש המפורשים ענין זה אי לח"י מהני ביטול סובב והולך על קוטב החקירה, אי חשא"י צריך ביטול ובדיקה מה"ת או לא, דאם נאמר דחשא"י צריך בדיקה וביטול מה"ת. שפיר י"ל דביטול ל"מ רק לחשא"י אבל לח"י ל"מ ביטול, אמנם אם נאמר דחשא"י א"צ בדיקה וביטול מה"ת, א"כ ל"ל דביטול ל"מ לח"י, דהרי כל עיקר ענין ביטול דילפינן מקרא דתשביתו לא נאמר רק בח"י, דאילו חשא"י ל"צ כלל ביטול וע"כ דמהני ביטול לח"י

ב) ועיין בקונטרסי דבר בעתו בדברי הלכה צד מ' שהבאתי קושית הצל"ח, איך אפשר לומר דמדאורייתא בעי בדיקה וביטול לחשא"י, הרי הוה רק ספק, ולשטת הרמב"ם הספיקות שריין מה"ת וצ"ל דאלה הסוברים דלח"י ל"מ ביטול, וזה משום דס"ל דקרא דתשביתו מיירי בחשא"י, יסברו כשטת החולקים על הרמב"ם, והוא הרשב"א וסייעתו, דהספיקות אסורין מה"ת, ולכן מוקי קרא לחשא"י, אבל לח"י ל"מ ביטול, אמנם הקשיתי שם קושיא מושכלת, לפי, מה שהעלה הפמ"ג בס' תיבת גמא. דאפי' החולקים על הרמב"ם וס"ל דהספיקות אסורין מה"ת, זה דוקא בל"ת שיש בה מלכות אבל לא בלאו שא"ב מלקות