אבני חפץ יג

למה עמא דבר. שרובא דרובא של הקהלות הקטנות, שאין ביכלתן להחזיק ש"ץ מיוחד עושות כן, שהשו"ב הוא גם הש"ץ ואין פוצה פה לפקפק בזה. אכן כאשר התחקיתי כעת על הדבר, ראיתי שיש להמציא קצת סמך להקפידא הזאת מדברי הזוהר פ' נשא פסוק איש איש כי תשטה אשתו שכ' וז"ל: ושחט את בן הבקר, ושחט אחרא ולא כהנא. דכהנא אסור לי' בדינא, בגין דלא יפגום לההוא אחר דאחיד בי' עיי"ש. אלמא דכהן לא הי' רשאי לשחוט, וה"ה שלא נכון ג"כ שהש"ץ יהי' שוחט. דהש"ץ הוא במקום כהן המקריב תמידין כדאיתא בא"ר הובא בפמ"ג או"ח סי' נ"ה מש"ז ס"ק י', דמה"ט נקרא הש"ץ קרוב. משום שהוא במקום כהן המקריב תמידין, ומה"ט נקראו ג"כ הפיוטים קר קרובות עיי"ש, וא"כ כמו שלא יאות לכהן להיות שוחט, כן לא יאות גם לש"ץ העומד במקומו, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר רע"ח מה שהארכתי בהבנת דברי הזוהר בדברים נעימים

ב) אמנם אחר העיון נראה דאין לחוש כלל לזה, חדא דהש"ס דידן ע"כ לא ס"ל כדעת הזוהר, דלא אמרו רק דשחיטה כשירה בזרים, אבל כהן כש"כ שרשאי לשחוט, עיין תמיד רפ"ג, אמר להם הממונה בואו והפייסו מי השוחט ומי הזורק וכו', הרי דהשחיטה הוה בכלל הפיוס שפייסו הכהנים העבודה במקדש ביניהם, ועיין יומא (כ"ה ע"ב). זימנין דשחט זר וכו', ומשמע דרק לפעמים איזדמן ששחט זר, אבל עפ"י הרוב שחט הכהן, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר רע"ז אות א' שצדדתי דאף דשחיטה כשירה בזרים, מ"מ מצוה מן המובחר היא שישחוט כהן ולא זר. והבאתי סמוכין לזה מדברי התוס' בכתובות (כ"ד ע"ב) ד"ה חד, דאף אותן עבודות שכשרות הי' בזרים. לא הי' מניחין לעשות אותן אלא למיוחסין מן המשיאין לכהונה, ומדברי התוס' בקידושין (ע"ו ע"ב) ד"ה אין שכתבו דאף דשחיטה כשירה בנשים, מ"מ לכתחלה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסים עיי"ש. וידוע דכ"מ שהזוהר מחולק עם הש"ס נקטינן כהש"ס, עיין בדרכי משה או"ת סי' קמ"א וביד מלאכי חלק שני כללי שני התלמודים אות א', שכתב בשם הרדב"ז וספר יוחסין למהר"י הלוי דכשיש פלוגתא בין הזוהר והגמרא דידן, הגמרא עיקר ואזלינן בתרה עיי"ש

ג) בר מן דין נראה דגם לשטת הזוהר אין שום קפידא בזה, דמה שאמרו שהש"ץ הוא ככהן המקריב תמידין לא אמרו כן רק ע"ד משל ודמיון אבל בודאי אין לקחת הדברים כפשטן. שהוא ממש ככהן המקריב וכל הדברים הפוסלין בכהן יהי' פוסלין גם בש"ץ. ואם כי הדבר פשוט וברור, יש להביא סמוכין לזה מדברי השו"ת חות יאיר סי' קע"ו, שדן לענין אי בע"מ רשאי להיות ש"ץ. והביא שם בשם השואל, שרצה לומר דפסול, דתפלה במקום קרבן. וכהן העובד צריך להיות בלא מום, והחו"י שם דחה דבריו,, וכתב דאין לדמותו לכהן בכה"ג והביא ראי' לדבריו שהרי כתב הרא"ש הובא בטור סי' נ"ג, שאין להתרעם על החזן שהוא ממשפחה בזוי', שטוב לקרב מזרע רחוקים עיי"ש וכה"ג בכהן העובד לא, שהרי אמרו חז"ל אין בודקין ממזבח למעלה וגדולה מזו אנו מוצאין, שאפי' גר כשר להיות ש"ץ מה שבודאי הי' א"א אילו הי' הש"ץ ממש ככהן המקריב עיי"ש, ואף שבעיקר הדין אי בע"מ רשאי להיות ש"ץ גם דעת החו"י שם נוטה להחמיר. זה מפאת דהוה העדר כבוד למצוה, ושייך לומר הקריבהו נא לפחתך (כאשר מטעם זה החמיר שם שלא ליתן לכתחלה לברך בהמ"ז לקטוע אצבע, ואפי' למוכה שחין דלא עדיף זה מידים מזוהמות שמהצורך להעביר הזוהמא, כדאיתא בש"ע סי' קכ"א), וכן היא ג"כ דעת המג"א בסי' נ"ג ס"ק ח', וגם בזה רבים חולקין כמבואר באלי' רבה סי' נ"ג. עיי"ש שהביא כמה ראיות, דגם בע"מ אין לאסור להיות לש"ץ

ד) ע"כ לענין שאלתנו לית דין צריך בושש. דהשוחט רשאי להיות הש"ץ הקבוע דמתא, ואם אמנם שבודאי יותר נאה ומהודר הוא לפני הקהל שיהי' להם ש"ץ ביחוד ושו"ב ביחוד. כאשר יש להביא קצת דוגמא לזה ממה שמצאנו במקדש שחלקו הכהנים ביניהם העבודה במקדש. דכבוד שמים הוא שתהא העבודה נעשית במרובין דברוב עם הדרת מלך (משלי י"ד) עיין יומא (כ"ו ע"א), ועיין סוכה (נ"ב ע"ב) שבנה של מרתא בת בייתוס הי' נוטל שתי ירכות של שור הגדול שלקח באלף זוז. ומהלך עקב בצד גודל, ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן, משום דברוב עם הדרת מלך, וכיוצא בזה מצאנו ג"כ בפסחים (ס"ד ע"א) במתניתין. נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו', ואמרינן בש"ס שם דה"ט משום דברוב עם הדרת מלך, מ"מ אם מאיזהו טעם שיהי' מוצאים ראשי הקהל לפניהם לחבר שתי המשרות האלה ולמלאותן ע"י איש אחד בודאי אין שום מקום למחות בידם כן נלפע"ד פשוט וברור

סימן ה

הובאו לפני שני אתרוגים למבחן, האחד אף שהי' בו יותר מכשיעור עכ"ז הי' קטן בכמותו. אבל מראהו הי' נאה מאוד בכל הענינים, והשני הי' גדול הרבה ממנו בקומה אכן לעומת זה לא הי' מראהו יפה כ"כ ותוארו לא הי' נאה כתואר הראשון, ונשאלתי למי מהם יש לחת משפט הקדימה, אם להראשון מפאת יפיו או להשני מפאת גדלו

א) ואמרתי לדמות זאת להא דאיתא ביומא (כ"ה ע"ב) אמר רבא בין חנא דידן ובין ר' יוסי בתר עילויא דבשרא אזלינן, מר אזיל בתר איברא דבישרא (היינו חנא דידן הולך. אחר עילוי גודל האיברים) ומר אזיל בתר שמנא דבשרא (היינו ר' יוסי הולך אחר השמן) ומשמע שיש בזה מחלוקת אי מעלת הגדלות עדיפא או מעלת השומן שהיא כעין מעלת היופי עדיפא, ואנן נקטינן כתנא דידן. וא"כ ה"נ הו"ל למימר דיש לבחור האתרוג הגדול בכמותו ולא הקטן אף שהוא נאה יותר. ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בירושלמי יומא פרק ו' ה"א: משובח בגופו (היינו שהוא שמן ואין מראהו טוב) משובח במראיו (שמראהו טוב ואינו שמן כ"כ) מי קודם, ופשיט ר' ירמי' דמשובח בגופו קודם, וה"נ י"ל דהאתרוג הגדול שהוא משובח בגופו קודם להאתרוג הקטן שהוא משובח במראיו

ב) אמנם אחרי העיון נלפע"ד דהקטן המשובח במראהו עכ"ז קודם. כיון שיש בו יותר