אבני חפץ קלט

מה"ת, עוקר איהו עקר וכו', אלא גורם לעקור, ופירש"י וכי הוא עוקרו ממש, הרי נעקר מאליו בגרמתו של זה, עוקר משמע העושה איסור בידים עיי"ש, ומשמע קצת להיפוך מדברינו, דלשון פעולה לא יתכן רק על פועל ממש, אבל על גורם צריך לפרש לשון גורם ויש לחלק. ועיין תוס' גיטין (נ"ג ע"ב) ד"ה גזלן שכתבו, דמה שאמרו בב"ק (צ"ח ע"ב), אתפסתי' לתוראי ביד מאן דלא מצינא לאישתעי דינא בהדייהו, אין הכונה שתפסו בידים, רק הכונה שאתפסתי' גרמה להתפיס שלא שמרו מתפיסת ב"ד עיי"ש, ומשמע ג"כ כמ"ש דהפעולה תתיחס ע"ש הגורם. ועיין ב"ב (ט"ו ע"א) ברש"י ד"ה משלי קהלת שכתב, דעל שחזקי' גרם להן לעסוק בתורה, כדאמרינן בסנהדרין (צ"ד ע"ב), נעץ חרב על פתח בית המדרש, נקרא הדבר על שמו, וכ"כ גם בתוס' שם ד"ה חזקי', וזה מתאים ג"כ לדברינו שהפעולה תתיחס ע"ש הגורם וכמ"ש

ג) ועיין בתומים בסי' כ"ו שם שכתב שני טעמים, דמשו"ה אין נזקקין לזה שהלך בערכאות ונתחייב בדיניהם, האחד משום דהוה כקיבל עליו קא"פ, שהדין שא"י לחזור אחר גמ"ד, והשני משום קנם, דכיון שקלקל מעשיו והלך בערכאות אין אנו אחראין להזדקק לו עיי"ש. ויש להביא סמוכין לדבריו מדברי הש"ס בב"ב (ל"ה ע"ב), אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו, וכתבו התוס' שם בד"ה אין, דאפי' אם כתבו הרשאה זל"ז הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם, ועיין בנתיבות סי' מ"ט ס"ק י"ז מ"ש בזה, וה"נ י"ל כיון שהוא רשע שהלך בערכאות אין נזקקין לו עוד, ויש לדמות זאת קצת גם להא דאיתא בכתובות (פ"ו ע"א), תולה מעותיו בעכו"ם, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן עיי"ש. אבל יהי' איך שיהי' הנה שני הטעמים האלה שייכים בנ"ד גם אצל שמעון, כיון שהוא צוה שיתבעו אותו בערכאות הוה ג"כ כקיבל עליו קא"פ שא"י לחזור אחר גמ"ד, וגם מהראוי לקונסו כיון שהוא הראה הדרך לתובעו בערכאות והקולר תלוי בצוארו, ולכן אם לאחר שנתחייב בערכאות חוזר ותובע בדייני ישראל, שורת הדין נותנת שאין נזקקין לו וכמ"ש

ד) ועפ"י דברינו אלה הי' מקום, לצדד ולומר, דלא לבד היכי שהנתבע אמר ב בפירוש להתובע שיתבענו בערכאות, כעובדא שאנו דנין עלי', ונתחייב שמה שאין נזקקין לו עוד בדייני ישראל, אלא אפי' היכי שהתובע הלך בעצמו בערכאות, ורק שהנתבע השיב לו בערכאות, אף שהי' בידו להזמינו לד"ת: ונתחייב שמה ואח"כ רוצה הנתבע להזמינו לד"ת, ג"כ אין נזקקין לו, והסברא י"ל כנ"ל דכיון שהנתבע כאשר השיג התביעה מערכאות הי' בידו להזמינו לד"ת, והוא לא עשה כן רק השיב בערכאות, חשוב זאת ג"כ כקיבל עליו לדון לפני קא"פ שהדין שאינו יכול לחזור אחר גמ"ד, ואף שלא אמר בפירוש כן, מ"מ המעשה שעשה שהשיב על התביעה, חשובה כקבלה. ויש לדמות זאת להא דאיתא באה"ע סי' קכ"א סעיף ה', דמהני בגט הרכנת הראש במי שנשתתק, וביארו בח"מ ובב"ש שם, אע"ג דבגט בעינן שישמעו קולו של המגרש, מ"מ כיון שהרכין ראשו ועשה מעשה בגופו, הוה כשמיעת קול, וכן הוא בירושלמי (וכעין זה כתבו התוס' בקידושין (מ"ט ע"ב) ד"ה דברים, דאף ודברים שבלב ל"ה דברים, מ"מ היכי דאיתא אומדנא והוכחה על הכונה, אפי' דברים שבלב הוה דברים עיי"ש), וה"נ המעשה שהשיב על התביעה בערכאות הוה כקבלה, והא דכתב הרמ"א דמי שהלך בערכאות ונתחייב שמה אין נזקקין לו עוד, שמשמע מדבריו דרק להתובע אין נזקקין, אבל להנתבע נזקקין, י"ל דמיירי היכי שהנתבע הוכרח ללכת בערכאות, ולא הי' סיפק בידו להזמין את התובע לד"ת, אז אמנם הדין דאף שנתחייב בערכאות, רשות בידו אח"כ להזמין את התובע לד"ת, דמה שהלך בערכאות ל"ה מרצונו, מחמת שקיבל עליו לדון לפניהם, רק בהכרח ע"י כפי', אבל היכי שהברירה הי' בידו אחרי השיגו התביעה מערכאות להזמין את התובע לד"ת, והוא לא עשה כן, רק השיב בערכאות, שפיר י"ל דדמי לדינו של הרמ"א, דמי שהלך בערכאות ונתחייב שמה אין נזקקין לו עוד, בשגם להטעם השני שכתב התומים שהבאנו למעלה בדברינו, דזה משום קנם בודאי י"ל כן. דכאן גם הנתבע הלך חשכים שהי' בכחו להזמין לד"ת והוא לא עשה כן, ומהראוי לקונסו שלא לזדקק לו עוד וכמ"ש

ה) ועיין בחו"מ סי' כ"ב סעיף ג', דאם קיבל עליו עכו"מ לדיין אפי' קנו מיני' אין הקנין כלום, ואסור לידון לפניו, וכתב ברמ"א שם דאם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור, ומשמע לכאורה דקאי על מ"ש המחבר שקיבל עליו בקנין לדון לפני עכו"מ, ואז היא דאינו יכול לחזור לאחר גמ"ד, אבל שלא בקנין גם לאחר גמ"ד יכול לחזור, אכן ז"א דלפמ"ש התומים שהבאנו למעלה, הא דאינו יכול לחזור בדן לפני עכו"מ לאחר גמ"ד, הוא משום דהוה כקיבל עליו קא"פ שהדין שא"י לחזור אחר גמ"ד, ובקא"פ לאחר גמ"ד גם בלא קנין א"י לחזור, כדאיתא בחו"מ שם בסי' כ"ב סעיף א', וצ"ל דמ"ש הרמ"א דאם כבר דן לפני עכו"מ א"י לחזור הוא ענין בפ"ע ולא איכפת לן בזה אי קיבל עליו בקנין או לא. אמנם יש לדקדק דכאן משמע מלשון הרמ"א שכתב סתם, דאם כבר דן לפניו א"י לחזור, דשום אחד לא יכול לחזור לאחד גמ"ד, ולהלן בסי' כ"ו כתב הרמ"א דמי שהלך ותבע בערכאות ונתחייב שם א"י לחזור ולתבוע, ומשמע דרק התובע א"י לחזור ולתבוע, אבל הנתבע אה"נ דיכול לחזור ולתבוע, ולפמ"ש למעלה הדבר נכון, דכאן בסי' כ"ב מיירי הרמ"א שנתרצו שניהם לדון לפני עכו"מ, ואז אמנם לאחר גמ"ד אין שום אחד יכול לחזור, יהי' מאיזהו טעם שיהי', או משום דהוה כקבלו עלייהו קא"פ, אי מחמת קנם, כיון ששניהם נתרצו לדון לפני עכו"ם, וראוי לקונסם, אבל להלן בסי' כ"ו מיירי הרמ"א, שהתובע הלך בערכאות, והכריח את הנתבע לדון עמו שם נגד רצונו, בזה אמנם הדין דרק התובע א"י לחזור ולתבוע בדיני ישראל, אבל הנתבע שפיר יכול לחזור ולתבוע, כי הוא לא נתרצה כלל לדון בערכאות, ומה שדן לפניהם הי' רק ע"י כפי' מחמת אונס והכרח, ואינו מחויב לקבל את דינם וכאמור

ו) ועיין בש"ך שם בסי' כ"ב שהשיג על הרמ"א במה שחילק בין לכתחלה ודיעבד, ודעתו לחלק בין אם קבלו בקנין סתם לדון לפני עכו"מ עפ"י דיניהם, דאז אפי' בדיעבד ל"מ ובין אם קנו בפרטות לדון לפני עכו"מ אחד, דהוה כקבלו עליהם קא"פ דמהני עיי"ש, אמנם בתומים שם חזק שטת הרמ"א ואסברה לן בדרך נכון, דעיקר האיסור לדון לפני עכו"ם הוא בזה שעומד לפני העכו"מ ודן לפניו