אבני חפץ קלח

אחר איש אחר שיבוא וימול (דלולא זאת הי' צריך לפרש דלא שרי רק בדליכא אחר וא"א להדר אחר אחר), וה"נ כיון דבאין לו שופר אחר רשאי לתקוע בזה שניקב, אם רוצה לתקוע ואין לו בשעת מעשה שופר אתר. רשאי לתקוע וא"צ להמתין עד שיביאו לו אחר, ומצאנו ענין דומה לזה גם בחולין (ק"ל ע"ב) דאמרינן שם דאין נותנין מתנות לכהן ע"ה, וכתבו התוס' בד"ה מנין דזה דוקא כשיש כהן חבר, אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע"ה יתנו לו, ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר, וזה ג"כ דוגמא מתאים לעניננו דלא שרי רק בדליכא חבר, אבל א"צ להמתין עד שיהי' חבר, וה"נ י"ל כן

ה) ויש להעיר עוד לענין חקירתנו מהא דאיתא ביומא (ו' ע"ב) לענין טומאה בציבור שנדחתה בדליכא טהורים, ומ"מ אי ליכא טהורים בהאי בית אב ואיכא בבית אב אחרינא מהדרינן אחרייהו עיי"ש, וה"נ י"ל אי איכא שופר שאינו ניקב במקום אחר ההכרח להדר אחריו. ועיין בשבות יעקב סי' ל"ד שהבאנו למעלה בדברינו, שדן לענין מי שבשעת קריאת ההלל אין לו רק אתרוג שאינו מהודר, אבל כשר עפ"י דין לצאת בו, ואם ימתין איזהו זמן יהי' לו אתרוג מה ודר, שצריך להמתין על האתרוג המהודר, והסתייע ג"כ מדברי הש"ס ביומא שהבאנו לענין טומאה בציבור עיי"ש וזה מתאים לעניננו. ואני מוסיף עוד דבכה"ג ששוהה המצוה כדי לעשותה אח"כ מן המובחר ל"ה בכלל שיהוי מצוה לא משהינן, כיון שאין השיהוי מרצונו, ואטו אי הו"ל איזהו אונם או מניעה שלא יכול לקיים המצוה תיכף, וכי יחשב לו זאת לשיהוי בעשיית המצוה, וה"נ הוה כאונס, דהא דאינו עושה המצוה הוא רק מחמת שרוצה לשמוע דברי חכמים שאמרו שאין לעשות כן רק בשא"א בענין אחר, והוא יודע שאם ימתין יעשה כיאות, הוה כאנוס מחמת תקנת חכמים, וכדוגמא שכתבו התוס' שבת (ד' ע"א) ד"ה קודם, דאם אינו עושה מחמת שחכמים אמרו לו לעשות אין עליו חטא עיי"ש, ודומה לזה איתא ג"כ בתוס' ישנים יבמות (ל"ה ע"ב) ד"ה ונמצאת מעוברת דל"ל דחייב קרבן שהרי אנוס הוא כיון שעשה כדין עיי"ש, וה"נ אין זה בגדר שיהוי מצוה לא משהינן וכמ"ש

ו) ועיין תוס' מגילה (ט' ע"ב) ד"ה ולא שכתבו, דלכן כה"ג שעבר הי' יכול לשמש ככהן הדיוט. אי לאו טעמא דמעלין בקודש ולא מורידין ול"ה מחוסר בגדים, כיון שעפ"י ב"ד הוא עיי"ש, וה"נ י"ל כיון שמה ששוהה לעשות המצוה הוה מחמת שחפץ לשמוע דברי חכמים ולעשות המצוה מן המובחר הוה כעושה עפ"י ב"ד ואין עליו חטא. ועיין בגליון הש"ס מגילה שם שהבין דמ"ש התוס' כיון שעפ"י ב"ד הוא, כונתם ע"ד שכתבו התוס' ביומא י"ב ע"ב) ד"ה כהן דלכן כה"ג שעבר הי' יכול לשמש בד' בגדים, משום דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה עיי"ש, ולפענ"ד כונת דברי התוס' ע"ד שכתבנו, דכיון דמה שלובש רק ד' בגדים הוה עפ"י ב"ד אין עליו חטא, ודבריהם מתאימים עם דברי התוס' בשבת שהבאנו, דמה שעושה עפ"י ציווי חכמים, הוה כאנוס מחמת תקנת חכמים, וה"נ הוה כאנוס עפ"י ב"ד כמ"ש, ועיין בכ"מ פ"ג מה' חמץ ומצה ה"ח שכתב, כיון שחז"ל צוהו שלא לבער החמץ ביו"ט חשוב אנוס ואינו עובר בב"י עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לדברינו ויש לדמות זאת ג"כ קצת להא דאיתא בגיטין (נ"ד ע"א) גברא לתקוע קא מכוין ואנן ליקום ולקנסי', וה"נ כיון שהוא מכוון לטובה לעשות המצוה מן המובחר וכי בשביל זה נחשוב לו לחטא על ששהה בעשיית המצוה וכאמור

סימן עד

ראובן הי' לו תביעה על שמעון, ואמר לו שילך עמו אל הב"ד לדון עפ"י ד"ת, והשיב לו שמעון, אם יש לך עלי דבר תבעני בערכאות, והלך ראובן ותבעו בערכאות, ושמעון השיב לו בערכאות, וכבר הי' להם כמה עמידות (טערמינע) לפני השופטים שמה, ועתה התנחם שמעון ושלח להזמין את ראובן לפני הב"ד, והשיב ראובן שאין רצינו לדון עוד לפני הב"ד, כיון ששמעון בעצמו אמר לו שיתבענו בערכאות, ועכ"פ טוען שיחזור לו מתחלה ההוצאות שעלו לו עד עתה ע"י המשפט בערכאות – הדין עם מי

א) הנה מה שטוען ראובן שאין רצונו לדון בד"ת, כיון ששמעון בעצמו אמר לו שיתבענו בערכאות, אין בטענתו זו ממש ומחויב הוא לדון בד"ת, דהרי אפי' המקבל עליו בקנין לידון עם חבירו לפני עכו"ם אינו כלום, ואסור לדון לפניהם, כדאיתא בחו"מ סי' כ"ו סעיף ג', מכש"כ בזה שהי' בלא קנין, ורק שאמר לו שיתבענו בערכאות, בודאי יכול לחזור ולתובעו לפני דייני ישראל, אכן זה דוקא אם לא נגמר עוד המשפט בערכאות, אבל אם כבר נגמר שם המשפט ונתחייב שמעון, י"ל דאה"נ דאינו יכול לחזור ולתובעו לפני ב"ד, וכדאיתא בחו"מ שם בסי' כ"ו סעיף א' ברמ"א, דמי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניהם, וחזר אח"כ ותבעו לפני דייני ישראל, י"א שאין נזקקין לו, ויש אומרים דנזקקין לו, והרמ"א הכריע כסברא ראשונה דאין נזקקין לו עיי"ש, ואף דשם נאמר שמי שה לך בערכאות אין נזקקין לו, וכאן לא שמעון הלך בערכאות רק ראובן כי הוא התובע והוא הביא משפטו לפני ערכאות, וא"כ הי' מקום לומר דלשמעון גם לאחר גמ"ד נזקקין, מ"מ י"ל דכיון שמה שהלך ראובן הערכאות הי' עפ"י דבריו של שמעון. שאמר לו שיתבענו בערכאות, נחשב זאת כאילו שמעון הי' ההולך בערכאות ואין נזקקין לו אחר שנתחייב בדיניהם

ב) ויש להביא דמיון לזה מדברי התוס' מנחות (כ"א ע"ב) ד"ה שהכהנים, שכתבו דמה שאמר ריב"ז מה שעשו ושרתו ידי שכחתי, אין כונתו מה שעשה מעצמו רק מה שנעשה עפ"י הוראתו עיי"ש, וה"נ כיון דההליכה בערכאות נעשתה עפ"י דיבורו של שמעון, חשוב זאת כאילו הוא הי' ההולך בערכאות. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז אות א', שהערתי מכמה מקומות שמצאנו בו, שהפעולה תתיחס ע"ש הגורם והמניע עיי"ש. ועיין תוס' שבועות (ל' ע"ב) ד"ה אבל שכתבו, דכשעושין איסור על ידו לא מקרי שוא"ת רק קו"ע עיי"ש, וזה ג"כ מתאים לעניננו. ויש להביא עוד דוגמא לזה מדברי הש"ס בחולין (ו' ע"א), כיון דקאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב בידים דמי עיי"ש, ועיין גיטין (פ"ג ע"א), הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה וכו', לא נמצא זה עוקר דבר