אבני חפץ קלב

יכוין כלל יכול ליזהר, אבל שיכוין שלא לצאת יש לחוש שמא ישכח בנתיים עיי"ש. ויש להעיר לפמ"ש בטו"ז סי' ל"ד באו"ח דכל האיסור של ב"ת בשני זוגי תפילין ל"ה רק מדרבנן, דמדאורייתא אמרינן האי לחודא קאי והאי לחודא קאי, א"כ החשש דשמא ישכח ל"ה רק ספיקא דרבנן, דאף אם ישכח לא יעשה רק איסור דרבנן, ול"ה לנו לחוש לזה דספיקא דרבנן לקולא, אכן הדבר נכון לפי המבואר במג"א סי' י' ס"ק י"א דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה עיי"ש, וא"כ ה"נ שפיר י"ל דאין להכניס שנים על הסמך שיכוין בפירוש שלא לצאת, דחיישינן שמא ישכח, דאף דל"ה רק ספק דרבנן מ"מ אין לעשות גם ספק דרבנן לכתחלה

ז) אמנם בעיקר דברי המג"א י"ל דתליא במחלוקת הידועה של הרמב"ם והרשב"א, אם הספיקות מה"ת אסורין או רק מדרבנן, דאם נאמר כשטת הרשב"א דהספיקות מה"ת אסורין, י"ל דנהי דהספיקות שהן רק מדרבנן מותרין דסד"ר לקולא, זה רק בדיעבד, אבל לכתחלה גם ספק דרבנן אין לעשות, דלא נחית רק חד דרגא מהספיקות שהן מן התורה, אכן אם נאמר כשטת הרמב"ם דהספיקות שהן מה"ת ג"כ מותרין מה"ת, י"ל דסד"ר גם לכתחלה מותר, ביון דגם ספק איסור דאורייתא אינו אסור רק מדרבנן, א"כ בספק איסור דרבנן שרי לגמרי ומותר גם לכתחלה לכנוס לבית הספק. ומעתה נכונה מאד שטת הרמב"ם, דרש"י שפיר פירש אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא דפליגי אי שז"ת או לז"ת, כיון דקאי בסברא דהספקות מה"ת אסורין הם, וי"ל דאם ס"ל שז"ת אין להכניס שנים דיעבור בב"ת, ואי שיכוין בפירוש שלא לצאת, חיישינן שמא ישכח, ואף דל"ה רק סד"ר גם סד"ר אין לעשות לכתחלה, אבל הרמב"ם הלא הוא הוא דס"ל דהספקות מותרין מה"ת, א"כ לדידי' אם גם שז"ת מהראוי הי' להכניס שנים ולכוין בפירוש שלא לצאת, והחשש שמא ישכח לא שייך לדידי', וע"כ פירש דמה שאמרו בגמ' דפליגי אי שז"ת או שלז"ת זה הי' רק לפי ההו"א, וכיון דבלא"ה דחי הש"ס להך אוקימתא לא נחית לדחותה גם מפאת זה דאפשר שיכוין בפירוש שלא לצאת, אבל לקושטא דמילתא אין לקיים הך שינויא וע"כ מה שאמרו אלא מחוורתא כדשנינן כעיקרא, הכונה דפליגי בדר"ש בר יצחק, וכיון דהוא ג"כ לא יסבור כר"ש בר יצחק לכן פסק שמכניסן זוג זוג אף דס"ל שלז"ת וכמו שביארנו

ח) וכמה מעליא שמעתתא דא בישוב קושית מהרש"א שהבאנו למעלה, אמאי דייק הש"ס דר"מ ור"י ס"ל שז"ת מדס"ל אחד אנשים ואחד נשים, ולא דייק בפשיטות דס"ל שז"ת מדס"ל לתרוייהו דמכניסן זוג זוג, ולהנ"ל הענין נכבד דמה שאמרו בגמ' דהא אי מכניס זוג זוג או שנים שנים תליא אי שז"ת או לז"ח, לא אמרו כן רק לפי ההו"א, אבל לקושטא דמילתא ע"כ לא תלי זה בזה כלל, דגם מאן דס"ל שז"ת יכול לסבור דמכניסן שנים שנים, והפירוש בדברי הש"ס אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא היינו דפליגי בדר"ש בר יצחק, וכיון שכן לא נשאר דרך אחר לדייק דר"מ ור"י שניהם ס"ל שז"ת, רק מדס"ל אחד אנשים ואחד נשים, אבל מהא דס"ל זוג זוג אין שום ראי' וכאמור

ט) והנה רש"י הוסיף עוד וכתב דה"ט דאם שז"ת לא שרי להכניס רק זוג זוג (מלבד מ"ש דמשום הצלה לא מישרו בהו טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו), דכש"כ דכיון דזמן תפילין הוא ואיכא ב"ת אתי איסור ב"ת ו ומשוי להו עלי' כמשא. ורבים ראו כן תמהו לאיזהו צורך הוסיף רש"י דאתי איסור ב"ת ומשוי כמשא, ויהי' בזה חילול שבת, ת"ל דבלא"ה אסור להכניס שנים משום ב"ת גופי', דכיון דשז"ת יעבור בב"ת אם יכניס שנים, ובפשיטות י"ל לפמ"ש הטו"ז באו"ח סי' ל"ד שהובא למעלה בדברינו, דאיסור ב"ת בלבישת ב' זוגי תפילין ל"ה רק מדרבנן דמדאורייתא י"ל דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי, א"כ כמו דאמרינן בעירובין (צ"ח ע"א) שכל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקודש, ה"ה דהו"ל להתיר איסור דרבנן משום בזיון תפילין, וע"כ הוסיף רש"י דאיסור ב"ת אתי ומשוי כמשא וגורם חילול שבת, וא"כ הוה איסור דאורייתא ואיסור דאורייתא אין להתיר משום בזיון תפילין, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' י"ג שהלך ג"כ בדרך זה

י) אמנם לדעתי יש לעיין בזה, כיון שכל עיקר איסור ב"ת שגורם האיסור של חילול שבת הוא רק מדרבנן, איך יתכן שהאיסור של חילול שבת הנצמח בשבילו יהי' מה"ת, וכי עדיף המסובב מהמסבב. ונראה קצת לדמות זאת למ"ש התוס' ביבמות (ע"ז ע"ב) ד"ה מחלל, דבחלל מחייבי עשה איכא לאו דחללה לא יקח עיי"ש, ומשמע די"ל כן, דהאיסור הנגרם חמור מהאיסור הגורם, דהגורם הי' רק איסור עשה והנגרם הוא איסור לאו, וה"נ י"ל אף דהגורם היינו איסור ב"ת ל"ה רק מדרבנן. מ"מ איסור חילול שבת הנגרם מחמתו הוה מה"ת, אכן התוס' ביבמות שם לא נקטו זאת לדבר ברור, דאח"כ כתבו דשמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא בה לאו אלא עשה לכהן הבא עלי' עיי"ש, ומשמע דלא ניחא להו לומר דהאיסור הנגרם יהי' חמור מהאיסור הגורם. ועיין בשו"ת, פנ"י חו"מ סי' ט' שכתב דהמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מה"ת, וכ"כ גם במנ"ח בהשמטה למצוה רל"ה ורל"ח עיי"ש, וזה ענין דומה לנידון שלפנינו, דהאיסור שהוא הגורם ל"ה רק מדרבנן והאיסור הנגרם בשבילו הוה מה"ת

יא) ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קי"א שדנתי בפרט זה, אי המסובב יכיל להיות עדיף מהמסבב והערתי מאיזהו מקומן, ובתוך השיחים כתבתי, דעל קוטב זה תסוב המחלוקת של ר"מ וחכמים במשנה דשביעית פ"ז ב', דר"מ ס"ל דמיהו (של פירות המתקיימים בארץ) מתבערין עד ר"ה, אמרו לו להן אין ביעור ק"ו לדמיהן, ועיין להרע"ב שם שפירש דר"מ ס"ל מחמיר אני בדמייהו יותר מבהן עצמן, והיינו דחכמים ס"ל דלעולם לא יוכל להיות המסובב עדיף מהמסבב, ולכן ס"ל דאם הפירות עצמם שהמה המסבב א"צ ביעור, מכש"כ דמיהן דל"ה רק מסובב בודאי א"צ ביעור, אמנם ר"מ יסבור דהמסובב יכול להיות עדיף מהמסבב, ולכן ס"ל אף דהפירות עצמם א"צ ביעור מ"מ דמיהן צריכין ביעור עיי"ש בדברינו. ולפ"ז י"ל דה"ט שפירש"י דאתי איסור ב"ת ומשוי כמשא, משום דלפי מה דמשמע מפשטות לשון הגמ', ת"ק דמתניתין דס"ל זוג זוג הוא ר"מ (ועיין תוס' כאן ד"ה לימא, שרצו אמנם לומר דת"ק דמתניתין לאו היינו ר"מ, דבמתניתין קתני בד"א בחדשות אבל לא בישנות, ור"מ ס"ל לקמן בברייתא אחד חדשות ואחד ישנות, אמנם פשטות לשון הגמ' מורה דקאי בסברא