אבני חפץ קל

ט) הרמב"ם פסק בפ"ד מה' תפילין ה"י, דשבת לאו זמן תפילין ועכ"ז פסק בפי"ט מה' שבת, דהמוציא תפילין מכניסן זוג זוג, ותמהו נושאי כליו דזה שלא כדברי הגמ' כאן בסוגיא, דבגמרא איתא דמאן דס"ל שלז"ת ע"כ ס"ל דיכניס שנים שנים

א) ונתחיל לבאר דברי רש"י שפירש הא דאמרו בש"ס דת"ק ור"ג דפליגי אי מכנים זוג זוג או שנים שנים, פליגי אי שבת זמן תפילין או שלז"ת, דת"ק ס"ל שז"ת, ומשום הצלה לא מישרי בי' טפי מן המצוה, דלאו תכשיט נינהו, ור"ג ס"ל דשלז"ת, והיינו טעמא דשרי לי' רבנן להצלה, משום דתכשיט הוא, הלכך כל כמה דהוה תכשיט שרי וכו', ודקדקצו מדוע אם שז"ת תפילין ל"ה תכשיט ואם שלז"ת הוה ת תכשיט, ואדרבה בהשקפה ראשונה איפכא מסתברא, דאם שז"ת ומקיים מצוה, המצוה משוי להו לתפילין תכשיט, משא"כ אם שלז"ת ואינו מקיים מצוה, מאיזהו צד הוה תפילין תכשיט

ונראה בהבנת הענין עפ"י מה דנקטינן בר"ה (כ"ח ע"א) דמצות לל"נ, וביאר ברש"י שם דה"ט, משום דמצות לא נתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו עיי"ש, וא"כ י"ל כמו דמצוה ל"ח הנאה כן לא חשובה ג"כ תכשיט, ולכן אם שז"ת שיש בלבישת התפילין מצוה ל"ח תכשיט, אבל אם שלז"ת דליכא מצוה בלבישת התפילין, שפיר הוה תכשיט וז"נ בסברא. ויש להעיר לפי מה דנקטינן דמצות תפילין ל"ה מה"ת רק פעם אחת ביום, וכיון שהניחן פעם אחת וחלצן אין חיוב עוד לחזור ולהניחן, (ועיין בפמ"ג או"ח סי' ל"ז ס"ק ב' שנסתפק בזה, והביא שם דעת הלבוש, דמה"ת יש חיוב ללכת בתפילין כל היום, ועיין בישי"ע שם ס"ק א' שהביא דדעת האחרונים, דל"ה רק מדרבנן ומה"ת סגי בפעם אחת ביום עיי"ש), א"כ אפי' אם נאמר שז"ת, ג"כ הו"ל למימר דהוה תכשיט, דלא מבעיא אם כבר הי' זה האיש לבוש תפילין אחרים קודם שמצא התפילין הללו, בודאי אין עליו חיוב ללבשן, שכבר קיים מצות תפילין, והוה תכשיט לגבי', אלא אפי' אם לא קיים עוד מצית תפילין, כיון שלבשן קיים המצוה, ואם אח"כ יחלצן וילבשן ל"ה מצוה לגבי', והוה תכשיט, ושוב י"ל גם אליבא דמ"ד שז"ת, דילבוש שנים כמו למ"ד שלז"ת, כיון דגם לדידי' מקיים המצוה מתחלה, ואח"כ דליכא חיוב שוב הוה תכשיט

ב) ונלפע"ד בזה לומר רעיון נכון לפי המבואר בעירובין (ע"ו ע"א) דל"ש לומר דלגבי דהאי יהי' בית ולגבי דהאי יהי' בית שער, ועיין ברש"י שם שביאר הענין, דל"ש לומר שבדבר אחד דאיתא קמן ישתנה הדין מגברא לגברא, דלאיש הזה נחשוב הדבר לבית, ולאיש השני נחשוב את הדבר הזה עצמו לבית שער, שאם נאמר כך יהי' מילי דרבנן כחוכא וטלולא וניתן פה לצדוקים לרדות עיי"ש, וה"נ ל"ש לומר שאלו התפילין עצמן יהי' לגבי מי שכבר קיים מצות תפילין תכשיט, ולגבי מי שלא לבש עוד תפילין לא יהי' תכשיט, וכן לגבי זה האיש עצמו לפעמים יהי' תכשיט, כגון שכבר לבשן פ"א, ולפעמים לא יהי' תכשיט, כגון שלובשן בפעם הראשונה, ולכן אם ס"ל שז"ת, כיון דכשלובשן לקיום המצוה ל"ה תכשיט, גם כשלובשן אחרי קיום המצוה ג"כ ל"ה תכשיט. דאם פעם אחת החלטנו דתפילין ל"ה תכשיט ל"ה בשום פעם עוד תכשיט וכאמור. ועיין בנובי"ק חא"ת סי' ט"ו שכתב, דמה"ט ל"ש לומר בשריפת חמץ רחמנא אחשבי' להבערתו כמ"ש רש"י בביצה (כ"ז ע"ב) לענין שריפת חלה שנטמאת, דבשריפת קדשים טמאים המצוה מוטלת על כל אדם ושייך לומר אחשבי', משא"כ בשריפת חמץ המצוה מוטלת רק על הבעלים ול"ש לומר אחשבי' רק גבי הבעלים ויהי' נמצא דגבי בעלים הוה מלאכה ולגבי אחר ל"ה מלאכה, וזה אי אפשר דלא מצאנו בשבת ויו"ט, שמלאכה אתת לזה תהי' מלאכה ולזה לא תהי' מלאכה עיי"ש, וה"נ ל"ש לומר, שדבר זה עצמו, היינו תפלין, לגבי האי יהי' תכשיט ולגבי האי לא יהי' תכשיט, ומכש"כ שאין לומר, שלגבי איש אחד בזמן הזה יהי' תכשיט, ובזמן אתר לא יהי' תכשיט, וע"כ נקטינן דבשום פעם ל"ה תכשיט וכמ"ש. ויש להביא דמיון לזה גם מדברי התוספתא טהרות פ"ט ה"ד, ע"ה שקיבל עליו והי' לו טהרות, ואמר ברי לי שלא נטמאו, בזמן שהן עשויות ע"ג אחרים אסורות לו ואסורות לכל אדם, ע"ג עצמו מותרות לו ואסורות לכל אדם, ר"ע אומר אם מותר לו מותר לכל אדם, אסור לו אסור לכל אדם עיי"ש, וה"נ אם הוה תכשיט לזה שכבר קיים המצוה הוה תכשיט לכל אדם, ואם ל"ה תכשיט לזה ל"ה תכשיט לכל אדם, וכאמור

ג) אמנם בעיקר הדבר שהערנו, דאף אם נאמר שז"ת הו"ל למימר דהוה תכשיט, כיון דמה"ת אין חיוב ללכת כל היום בתפילין, ורק בפעם אתת סגי, ולאחר קיום המצוה שפיר י"ל דמצוה חשובה תכשיט, יש לצדד כיון דעכ"פ מדרבנן יש חיוב ללכת בתפילין כל היום, הנה גם במצוה דרבנן אמרינן מלל"נ, ולפ"ז גם מצוה דרבנן לא נתנה להנאה רק לעול, וה"ה די"ל כסברתנו, דלא נתנה לתכשיט, ושפיר אמרו דאם ס"ל שז"ת ל"ה תכשיט, דבכל אופן מקיים מצוה דרבנן ול"ה תכשיט וכמ"ש. אכן ד"ז אי במצוה דרבנן אמרינן מלל"נ אינו ברור והיא מחלוקת בין הרז"ה והרשב"א, דדעת הרז"ה בפרק ראוהו ב"ד, דבמצוה דרבנן ל"א מלל"נ, ומה"ט ס"ל דהמודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעות של מצוה, דוקא תקיעות של ר"ה, דהוה מה"ת, אבל לא תקיעות של תעניות דל"ה רק מדרבנן. אמנם דעת הרשב"א בתשובה, דגם במצוה דרבנן אמרינן מלל"נ, ועיין בשו"ת שער אפרים סי' ליה ובשעה"מ ה' לולב פרק ח' מ"ש בזה. ובמק"א דנתי דזה תליא בחקירה הידועה שחקרו רבים, אם מה שאינו ראוי מחמת איסור דרבנן מקרי אינו ראוי מדאורייתא או לא, דאם נאמר דמחמת איסור דרבנן מקרי א"ר מדאורייתא, ה"ה די"ל דמצוה דרבנן אלימא כמצוה דאורייתא, וכמו במצוה דאורייתא אמרינן מלל"נ כן גם במצוה דרבנן אמרינן מלל"נ, אמנם אם נאמר דאיסור דרבנן מקרי ראוי מה"ת, ה"ה די"ל דמצוה דרבנן לא אלימא כמצוה מה"ת, ובמצוה דאורייתא שפיר אמרינן מלל"נ, משא"כ במצוה דרבנן, ולעניננו יוצמח, דאם אמרינן א"ר מדרבנן הוה א"ר מה"ת, אשר אז גם במצוה דרבנן אמרינן מלל"נ, שפיר י"ל דאם שז"ת ל"ה תפילין תכשיט, דגם לאחר שכבר קיים המצוה מה"ת עדיין יש מצוה דרבנן, וגם מצוה דרבנן ל"ה תכשיט דמלל"נ, וה"ה דלא נתנו לתכשיט, וכיון שכן אין להכניס רק זוג זוג, משא"כ אם נאמר דא"ר מדרבנן מקרי ראוי מה"ת, אשר אז במצוה דרבנן ל"א מלל"נ