אבני חפץ קכז

ומרבינן ממזר, ואמר אביי בירושלים והיינו דרק בירושלים משיאין, אבל שלא בירושלים לא, ופירש"י דבירושלים מקפידין על דייניהם ליחסן עיי"ש, ולדברינו למעלה י"ל בזה ענין נכבד, דה"ט דבירושלים הי' משיאין משוטרי הרבים, כי בירושלים הי' מהנמנע שיגיע ממזר לאיזהו התמנות, כי ממזר לא הי' רשאי לדור בירושלים, ונהי שמהדירה עצמה בירושלים אין ראי' עוד שאינו ממזר, דיוכל היות שדר באיסור, אבל שיגיע ממזר בירושלים לאיזהו התמנות זה הוא בודאי דבר שאי אפשר, כיון דמצד הדין לא הי' רשאי ממזר בכלל להיות בירושלם, וע"כ מזה שאחד נתמנה לאיזהו משרה בירושלים ידענו שהוא מהמיוחסים, ומשיאין אותו לכהונה, אבל חוץ לירושלים אין ראי' כלל מהמינוי שנתמנה שאינו ממזר, כיון דגם ממזר כשר לדון, וא"כ לא סמכינן ע"ז, ואין משיאין לכהונה מפאת המינוי. ועיין סנהדרין (ל"ו ע"ב) (וכן הוא ג"כ בקידושין ע"ו ע"ב שם) דמסיק הגמרא ג"כ כעין זה מקרא (שמות י"ח) דונשאו אתך, אתך בדומין לך ליהוי, ודחה ללימוד הירושלמי מקרא דוהתיצבו שם עמך דשאני התם מפני כבוד השכינה, אמנם בגמרא לא מוזכר להדיא דממעט ממזר מסנהדרין, רק דהסנהדרין צריכים להיות בלי כל פגם משפחה עיי"ש, ויש אתי עוד הרהורי דברים בזה, אבל בהיותי עמוס הטירדות בהקפת כל הראש אסתגר בזה

סימן ע

בנזיר (כ"ג ע"א) ארבב"ח אר"י, מ"ד כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בהם, משל לשני ב"א שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה, צדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה, ופושעים יכשלו בהם, א"ל ר"ל האי רשע קרית לי', נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד וכו', ויש להבין מה דעתי' דר"י, הרי שפיר קאמר לי' ר"ל, ובאיזהו סברא נחלקו

א) ונראה דר"י ור"ל אזלי בזה לשטתייהו, ופלוגתתם תסוב על קוטב מחלקותם בשבת (ע"ו ע"א), אי אכילה ע"י הד הדחק שמה אכילה או לא, דר"י ס"ל דל"ה אכילה, ור"ל ס"ל דהוה אכילה, עיי"ש ובש"ע יו"ד סי' קי"ג, והיינו דר"י כשטתי' בשבת שם, דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, ולכן לדידי' אם אכל אכילה גסה, דהוה ג"כ כמו אכילה ע"י הדחק, שדוחק עצמו ואוכל, אעפ"י שאינו צריך ואינו מתאוה לאכול, לא יצא כלל ידי חובת המצוה, וע"כ עשע קרי לי', אמנם ר"ל כשטתי' בשבת שם, דאכילה ר"י הד הדחק הוה אכילה, וא"כ לדידי' שפיר יצא י"ח המצוה, ולכן הקשה לר"י, נהי' דבכגון דא לא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קעביד, ומפאת זה מפיק לי' לקרא לדרשה אחרת, וזה רעיון נכבד

ב) ועיין תוס' נזיר שם ד"ה פסח שהקשו, דהכא משמע דאכילה גסה שמה אכילה, ובפרק בתרא דיומא (דף פ' ע"א) קאמר ר"ל, דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ דלאו שמה אכילה, ותי' ר"ת דתרי עניני אכילה גסה יש, וההוא דיומא מיירי כגון שנפשו קצה באכילה מרוב שבעו, והכא שאין נפשו קצה, אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון עיי"ש. ולדברינו החילוק עולה יפה מאד, דהיכי שאין נפשו קצה, ורק שאינו רעב לאכול לתיאבון, זה היא אמנם אכילה ע"י הדחק, שענינה שאינו רוצה לאכול, ורק כשדוחק עצמו אוכל, ובכגון דא לר"ל שפיר מקרי אכילה, משא"כ היכי שנפשו קצה באכילה, ל"ה אפי' בגדר אכילה ע"י הדחק, ולכן גם לר"ל לא מקרי אכילה, ועיין במל"מ ה' יסוה"ת מ"ש בזה

ג) אמנם בגוף דברי הש"ס בשבת שם, שנחלקו ר"י ור"ל אי אכילה ע"י הד הדחק שמה אכילה או לא, נלפע"ד דר"י ור"ל אזלי גם בזה לשיטתייהו, ומחלקותם היא מעין המחלוקת שנחלקו בש"ם דחולין (ק"ג ע"ב), אי אזלינן בתר הנאת הגרון או בתר הנאת המעיים, והיינו דר"ל כשטתי' בחולין שם, דאזלינן בתר הנאת המעיים, ולא איכפת לן כלל בהנאת הגרון, ולכן ס"ל דגם אכילה ע"י הדחק שמה אכילה, דסוף כל סוף גם באכילה ע"י הדחק יש הנאת המעיים, ולכן הוה בגדר אכילה, אבל ר"י כשטתי', דאזלינן בתר הנאת הגרון, לכן ס"ל דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, דבאכילה ע"י הדחק אין הגרון נהנה, ולכן ל"ה בגדר אכילה, וזה השערה נאותה. וראיתי מובא בשם הח"ס בחידושיו לסוגיות הש"ס בסוגיא דח"ש יומא (ע"ד) שחידש, דלר"ל דס"ל דאזלינן בתר הנאת המעיים, לדידי' אפי' באכל איסור שלכ"א ג"כ חייב, דעכ"פ איכא הנאת המעיים, וזה מתאים לדברינו

ד) ויש להעיר מדברי הרמ"א באו"ח סי' ר"ד סעיף ח' שכתב, דאם אנסוהו לאכול אע"ג דהתיך נהנה לא יברך עיי"ש אלמא דכשאוכל ע"י הדחק יש ג"כ הנאה לגרון, וא"כ אפי' ס"ל דאזלינן בתר הנאת הגרון, אין מזה הוכחה עוד לומר דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה ויש לחלק. ועיין במג"א שם ס"ק כ' שתמה ע"ד הרמ"א הנ"ל, שכתב דאע"ג שהחיך נהנה לא יברך, והרי גבי מצה אמרינן, דאם כפאוהו ואכל מצה יצא, שכן נהנה, אלמא דחשובה זאת הנאה. ובאמת אין הענינים דומים כלל זל"ז, דבשלמא גבי מצה יצא, דכיון דחשיבא הנאה, הרי קיים המצוה, אבל איך נוכל לחייבו בברכת הנהנין על ההנאה הזאת, הרי כל עיקר ענין ברכת הנהנין היא, להודות ולשבח לה' על שהזמין והשפיע לו הדבר שנהנה ממנו, ואיך יברך כן איש אשר כל ההנאה היא לו למורת רוח, והוא עומד וצוח שאין לו חפץ בה

ה) ויש להעיר עוד על דברינו מדברי המנ"ח מצוה שי"ג אות ב' שכתב, דאף ר"ל דס"ל דאזלינן בתר הנאת המעיים מודה דבעינן ג"כ הנאת הגרון, וכל עיקר מחלקותו עם ר"י הוא, דר"י ס"ל דחייבין בהנאת הגרון לבד, ור"ל ס"ל דמלבד הנאת הגרון בעינן ג"כ הנאת המעיים עיי"ש, ואם נאמר כן נסתרו דברינו, דלפ"ז גם לר"ל הו"ל למימר דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה, דגם לדידי' בעינן הנאת הגרון, ובכגון דא ליכא הנאת הגרון. אמנם עיין בתשובות ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ר סי' פ"ח אות ג' בהגהה שחולק עליו, וס"ל דלר"ל אה"נ דאין חייבין רק בהנאת המעיים, אבל בהנאת הגרון ליכא לדידי' שום איסורא עיי"ש, ואם נניח כן השערתנו תעלה יפה מאד. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ב' מה שהארכתי בענינים אלו: