אבני חפץ קכה

המתנות כהונה על המדרש בראשית רבה י"ג ד', שכתב דשם הי' אחיו של עבר שהי' נשיא ואב"ד בימים ההם, והרי שם הי' זקנו של עבר כמבואר במקרא (בראשית י') דשם ילד את ארפכשד וארפכשד ילד את שלח ושלח ילד את עבר, ואיך אפשר איפוא לומר ששם הי' א אחיו של עבר, וכתב מעכ"ה, שבודאי יש כאן טעות הדפוס, כי קשה לצייר שבעל מתנות כהונה יאמר דבר שהוא נגד מקרא מפורש

א) הנה כאשר הבאתי בספרי שם, גם בהגהות רש"ש על המדרש שם תפס דברי המתנות כהונה כמו שהמה לפנינו, דשם הי' א אחיו של עבר, ורק טרח למצוא מקור לזה, כי בודאי דברי המתנות כהונה לקוחים מאיזה מדרש, יכתב שחפש את המקור ולא מצא, ואנכי תמהתי על עיקר הדבר איך אפשר לומר ששם הי' א אחיו של עבר, בעוד אשר במקרא נאמר מפורש שהי' זקנו, וכמ"ה כתב שמצא במדרש דפוס ווילנא משנת תרנ"ז ששם הגירסא במתנות כהונה, דשם הי' אביו של עבר, ואם היתה הגירסא כן במדרש שממנו הוציא המתנות כהונה דבר זה, אין כאן שום תמי', דאף ששם לא הי' אביו רק אבי אביו של עבר, י"ל דנקרא אביו, כי גם האב הזקן מכונה סתם בשם אב. ויש להביא סמוכין לזה ממה שמצאנו במקרא ויצא, שהש"י אמר ליעקב אני ה' אלהי אברהם אביך, הרי שקרא לאברהם אביו, אף שהי' זקנו. ועיין בספרי הדרש והעיון פרשת ויצא מאמר קל"ח מ"ש בזה, והבאתי שם דברי הב"ש באהע"ז סי' קכ"ט ס"ק י"ט שכתב דאם נכתב בגט במקום שם אביו של המגרש שם אבי אביו הגט כשר, וזה משום דגם האב הזקן נקרא סתם בשם אב עיי"ש

ב) ועיין בספרי שם שהבאתי שהגאון רעק"א נסתפק איך הדין כשנכתב בגט שם אבי אבי אביו, אם ג"כ הגט כשר, והיינו אם גם אבי אבי האב נקרא סתם בשם אב, ונראה לי כעת ראי' נאותה לזה, שכן מצאנו במקרא, שאבי אבי האב נקרא סתם בשם אב, והאדם מתיחס אחריו בשם בן כמו על אביו, ביהושע כ"ב כ', שנאמר שם, הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם, הנה קרא לעכן בן זרח, וזרחו לא הי' אביו של עכן, רק אבי אבי אביו כמבואר ביהושע ז', שנאמר ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח, ומשמע דגם אבי אבי האב נקרא סתם בשם אב, ונינו מחיחס אחריו להקרא בשם בנו. וזה ראי' נפלאה

ג) ועיין בספרי בפרשת תולדות מאמר ק"ט שהבאתי, שלפעמים נמצא לשון אב גם לאחר כמה דורות, וכמו שמצאנו בחזקי', ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו (ד"ה ב' כ"ט), אף שהי' מרוחק מדוד כמה דורות, וכ"כ התוס' בנזיר (כ"ג ע"ב) ד"ה בת, דמה שאמרו בסנהדרין (ק"ה ע"ב) דרות היתה בתו של עגלון, הוא לאו דוקא דהרבה דורות היתה אחר עגלון עיי"ש. ועיין בספרי שם מאמר קצ"ד שכתבתי, דמה"ט אמרו דתמר היתה בתו של שם, אף שלפי סדר הזמנים לא היתה בתו, רק ה"ט שנתיחסה אחריו, כיון שהיתה מזרעו, ודברתי מזה עוד בכמה מקומות

ד) ובהיותי בזה אעיר עוד, מה דתמי' לי קצת, על הא דאיתא במדרש רבה תולדות (פרשה ס"ז, ח') יקרבו ימי אבל אבי, רבנן אמרי, אם הורגו אני יש שם ועבר יושבין עלי בדין וחומרים לי למה הרגת את אחיך וכו'. איך הי' שם ועבר יכולים לישב יחד בדין, הרי הי' קרובים דעבר הי' נכדו של שם, וקירבות פוסלת בדינים. ועיין בהגהות רש"ש שם שכתב דשם לאו דוקא, שאז שם כבר מת ולא הי' בחיים, ובלא"ה יקשה דאפי' אם הי' בחיים ג"כ לא הי' יכול לישב בדין עם עבר נכדו. וצ"ל כיון דעבר הי' בן בן בנו של שם הי' כשרים לדון יחד, דבכה"ג גם לעדות כשר, כמבואר בחו"מ סי' ל"ג סעיף א' וה"ה דכשרים לדון. עוד י"ל לפי המבואר בפירוש מהרז"ו על המדרש בראשית רבה (פרשה פ"ה, י"ב), דקודם מתן תורה הי' קרוב רשאי לדון את הקרוב, וא"כ י"ל שכמו שלא היתה פוסלת קירבות הדיינים עם הבע"ד, כן לא היתה פוסלת ג"כ קירבות הדיינים זה עם זה, וכן משמע מהך מילתא עצמה, שמשם הוציא בפירוש הרז"ו שם את חידושו, והיינו מדינה של תמר, כי לפי המבואר במדרש, (הובא בפירוש מהרז"ו שם) ישבו בדינה של תמר יצחק ויעקב, ומשמע דקודם מ"ת הי' דיינים הקרובים זה לזה כשרים לדון. וכאשר דקדקתי בזה ראיתי כי בגמרא מוזכר שתי פעמים בית דינו של שם ונאמר רק בית דינו של שם לבד ולא של שם ועבר, עיין ע"ז (ל"ו ע"ב) זנות בבית דינו של שם גזרו, ועיין מכות (כ"ג ע"ב) בשלשה מקומות הופיע רוה"ק בבית דינו של שם, ומשמע שהב"ד הי' של שם לבד ולא של שם ועבר, וכן מסתבר כי בין שם ועבר עברו שלשה דורות, ולא יכלו לשבת יחד בבית דין אחד וכמ"ש

סימן סט

ב"ה רישא ג' שבט תרצ"ב

בעיר אחת עפ"י עצת כ"ק הגאון הצדיק תפארת ישראל מגור שליט"א היתה שומה, שהפרס שינתן להרב ולהשו"ב, יוקצב משלטון הקהל לכל אחד כפי הצריך לו לפרנסתו, ואיזדמן מילתא, שהשו"ב הוא מטופל מאד, והצטרכות ביתו היא מרובה הרבה מהצטרכות הרב, ואומר הרב שלגנאי ולפחיתות הכבוד יהי' לו. אם משכרתו תהי' נמוכה ופחותה ממשכרת השו"ב, ונדרשתי מכ"ק להגיד חוו"ד אם צדקו בזה דברי הרב ויש ממש בהם, וזאת את השבתי

א) הנה לפום ריהטא אין טענת הרב צודקת, דאף אם נניח דהרב לגבי השו"ב הוא כת"ח לגבי ע"ה, ויש לו דין קדימה, כדאיתא בסוף הוריות, אבל כיון שלהרב ינתן כל הצטרכותו, ולהשו"ב אם לא יתנו לו יותר לא יהי' לו כדי הצטרכותו, הוה כת"ח לכסות וע"ה להחיות, וכבר חדית לן הש"ך ביו"ד סי' רנ"ז ס"ק ט"ז, דאף דמצד הדין אפי' בחכם לכסות וע"ה להחיות חכם קודם, וכדאיתא ברמ"א שם, בזה"ז שאין דין ת"ח אפי' לענין ליטרא דדהבא, חכם לכסות וע"ה להחיות, ע"ה קודם

ב) בר מן דין און להניח שהשו"ב לגבי הרב יש לו דין ע"ה לגבי ת"ח, דאם אמנם שמדינא דגמרא השוחט הוה רק כפועל ואומן, וכמו שהבאתי בתשובותי (עיין למעלה סי' ט' וסי' מ"ז), דמה"ט השחיטה ל"ה עבודה במקדש והיתה כשירה גם בזרים משום שנחשבה רק כאומנות ולא היתה חשובה כיתר העבודות שנעשו במקדש (ועיין תוס' יומא י"ב ע"א