אבני חפץ קכב

בש"ס דשבת (קנ"ו ע"א), ר"ח אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל, ור' יוחנן אמר אין מזל לישראל עיי"ש, וי"ל דר"א קאי ג"כ בסברא דיש מזל לישראל, ולכן שפיר אמר בטעם האיסור דקטלנית דמזל גורם. אבל ר"ה יסבור דאין מזל לישראל, ול"ש לומר לדידי' דמזל גורם, דאין מזל לישראל, ולכן ס"ל דה"ט דקטלנית משום דמעיין גורם

ב) ויש להמתיק עוד הדבר לפי המבואר בשבת שם, דגם רב ס"ל דאין מזל לישראל, א"כ ר"ה שהי' תלמידו של רב, כדאיתא בשבת (קכ"ח ע"א) ר"ה תלמיד דרב הוה, קאי בשטת רבו, דאין דרך התלמיד לחלוק על הרב, וכאשר מצאנו בר"ה עצמו שהוכיחו מדבריו על שטת רב, עיין ב"ק (קט"ו ע"א), וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק, והא ר"ה תלמידו דרב הוה, וחנן בישא גנב גלימא וזבנה, אתא לקמי' דר"ה וכו' עיי"ש (ועיין תוס' יומא (ד' ע"א) ד"ה תניא, שמוכח מדבריהם דאפי' היכי שאמר התלמיד סתם, בודאי משמי' דרבי' אמר כן, כמו דאשכחן בר' אלעזר דגם כשאמר סתמא משמי' דר' יוחנן רבי' אמר עיי"ש), ולכן ס"ל לר"ה דמעיין גורם, אבל ר"א יסבור דיש מזל לישראל, ולכן שפיר קאמר דמזל גורם, ולפ"ז כל הני מ"ד דס"ל בשבת שם דאין מזל לישראל, כמו ר' יוחנן רב ושמואל ור"ע ור"נ בר יצחק, כלם יסברו כר"ה דמעיין גורם

ג) ועיין בתוס' שבת שם ד"ה אין מזל לישראל, שהקשו והא רבא אמר במ"ק (כ"ח ע"א), בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, ויש להבין מה קושיא היא זאת, דילמא רבא ס"ל כמ"ד יש מזל לישראל. ולפמ"ש למעלה י"ל, כיון דרבא הי' תלמיד ר' יוחנן, כדאיתא בנדרים (נ"ט ע"א), א"ל ר"ח לרבא מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך, ור' יוחנן ס"ל בשבת שם דאין מזל לישראל, ולכן הקשו איך ס"ל לפ"ז לרבא דבני חיי ומזוני תליא במזלא, ותירצו דמה שאמרו שם דאין מזל לישראל, היינו דע"י זכות גדול ישתנה המזל. ואם נאמר כדברי התוס' יסתרו דברינו למעלה, דאפי' אם נאמר אין מזל לישראל ג"כ י"ל כטעם מזל גורם, אכן כד דייקינן שפיר יש לקיים דברינו גם לסברת התוס', דכיון דעכ"פ ע"י זכות ישתנה המזל, לא מסתבר לומר בדרך כלל, דה"ט דקטלנית משום דמזל גורם, דהרי ע"י זכות ישתנה המזל, וכהנך מעשיות המובאות בש"ס דשבת שם, וע"כ מסתבר יותר לומר דמעיין גורם, אבל מ"ד מזל גורם יסבור דיש מזל לישראל, ולכן אמר כסברתו וכמו שביארנו

סימן סו

בדבר השאלה בבהמה שבטנה צבה, ודקרו לה לרפואה בין הצלעות למעלה מן הכרם, מה דין הבהמה והחלב שנחלב ממנה

א) הנה בבינת אדם שער או"ה סי' כ' דן בזה להתיר לאחר יב"ח, דל"ה רק ספק טריפה, דשמא הלכה כדעת בעל העיטור הובא בטור ובב"י, דכרס הפנימי הוא דוקא היכי דפרעו טבחי, היינו למטה הרואה את הקרקע, אבל למעלה ממנו במקום הצלעות, כבר הוה כרס החיצונה, ולא נטרף בנקיבת משהו רק ברובו או בטפח, וכיון דל"ה רק ספק טריפה מהני שהייה יב"ח, כדאיתא בש"ע יו"ד סי' נ"ז סעיף י"ח ואף דהוה ספק טריפה מחמת פלוגתא דרבוותא, מ"מ גם בס"ט מחמת פלוגתא מהני שהייה יב"ח, כמ"ש הש"ך שם בס"ק מ"ח עיי"ש

ב) ויש להעיר דהרי דעת רוב הפוסקים להטריף בכ"מ נקובת הכרס במשהו, ולדעת הפמ"ג בסי' פ"א ס"ק ה' בספק פלוגתא דרבוותא, היכי דרבים סוברים כן, גם לדעת הש"ך ל"מ שהיי' יב"ח. אמנם בפתחי תשובה סי' מ"ח ס"ק א' כתב דזה דוקא היכי שהרבים מטריפין בו דאי, אבל היכי שהרבים גופייהו אין מטריפים רק מכח ם ספק, שפיר דמיא לשאר ספק טריפה, דמהני שהיי' יב"ח, וה"נ מה דס"ל לרוב הפוסקים להטריף נקובת הכרס בכ"מ במשהו ל"ה רק מספיקא, משום דמספקא להו, אי הלכה כרבה בר רב הונא או כריב"ח, ולכן נקטינן לחומרא, וכ"כ רש"י בחולין (נ' ע"ב) ד"ה מאי, דכיון דלא איפסק הילכתא עבדינן לחומרא, וכל הכרס קרוי פנימי, ונידון בנקב משהו עיי"ש, ושפיר מהני שהיי' יב"ח

ג) ונראה להסביר הדבר בדרך נכון, דלכאורה יש להבין מדוע לא יהי' מהני באמת שהיי' יב"ח בספק פלוגתא דרבוותא, כשרבים אוסרים, הרי סוף כל סוף ל"ה רק ספק טריפה. ונראה דה"ט משום דאחרי שאמרה התורה אחרי רבים להטות, אם דעת הרוב לאיסור, הוה וד ודאי איסור ולא ם ספק, דהמיעוט נחשב כמי שאינו: וכדוגמא שכתבו התוס' בב"ק (כ"ז ע"ב) ד"ה קמ"ל, דבדיינים חשוב מיעוט דידהו כמי שאינו עיי"ש, ולפ"ז י"ל לפי מה דחדית לן התומים בקיצור תקפו כהן סי' קכ"ג קכ"ד בביאור דברי התוס' בב"ק הנ"ל, דה"ט דבדיינים חשוב המיעוט כמאן דליתא, משום דבשלמא בשאר עניני רוב יש להב"ד עצמם ספק באמתת הדבר ופוסקים הדין רק משום דאזלינן בתר רובא, לכן ל"ה רוב זה חזק כ"כ, משא"כ בחילוקי דיעות בסנהדרין, דרוב המחזיקים בדיעה אחת, אין להם שום ספק כלל באמתת משפטם, ורק ברור להם שכן הוא, וכיון שהרוב ברור כ"כ, אמרינן דהמיעוט נחשב כמאן דליתא עיי"ש, וא"כ גם בדיינים היכי שהרוב גופי' אינו אומר כן רק מחמת ספק, לא אלים רוב זה משאר רובא, וגם בדיינים המיעוט נחשב כמאן דאיתא, ולפ"ז גם בספק פלוגתא דרבוותא, היכי שרבים אוסרים, דעיקר הטעם דחשבינן לי' לודאי איסור משום דהמיעוט נחשב כמאן דליתא. זה דוקא היכי שהרבים אוסרים משום שברור להם שכך הוא, דאז אמנם המיעוט נחשב כמאן דליתא, משא"כ היכי שהרוב גופי' אינו אוסר רק מספק, כדוגמת הענין שלפנינו, בזה אף שרבים אוסרים ל"ה רק ספק טריפה, ושפיר מהני שהיי' יב"ח כמו בכל ס"ט. ועיין רדב"ז סי' קי"ו ומהרי"ט יו"ד סי' ל"ג (הובאו בג"פ בכללים שבסוף הספר כלל ה') שכתבו, דבפלוגתא דרבוותא אם המחלוקת מיעוט כנגד רבים לא חשוב ספק, כיון דמה"ת אחרי רבים להטות, ולא עבדינן ס"ס בפלוגתא דרבוותא אלא במחלוקת שקול עיי"ש. וזה מתאים לדברינו. ועיין בג"פ שם בכללים שבסוף הספר, שביאר דברי התוס' בב"ק הנ"ל בסגנון אחר, דמה"ט בדיינים חשוב המיעוט כמאן דליתא, משום דכיון דאמרה תורה אחרי רבים להטות, מוכרח המיעוט לבטל דעתו ולשוב ולהודות להמרובים, ואינם יכולים להורות כסברתם, וממילא ליכא מיעוט כלל, משא"כ