אבני חפץ קיט

לברכו בבנים. כמאמר הכתוב ויהי ביתך כבית פרץ וכו' מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת, ולכאורה הי' זאת ברכה לבטלה, דרות היתה איילונית שאינה יולדת כנ"ל, ולכן הקדימו שם רחל להראות כי גם היא היתה עקרה וילדה בדרך נס, וכן יעשה ה' גם לרות. אכן בזה לא לבד על הח"ס יש לתמוה, כי אם גם על רבינו המהרש"א, שג"כ הלך בחידושיו ליבמות ע"ז בסברא זו, דבועז נשא את רות בתורת יבום ממש, עיי"ש בח"א שכתב דדין יבום נהג אז בקרובים, כמ"ש הרמב"ן בפ' וישב, דקודם מ"ת הי' חל חובת יבום על הקרובים, וצידד לומר, דאף שלא ידעו עוד הדרשה דעמוני ולא עמונית, ג"כ הי' רשאי ליבמה מטעם עדל"ת, דהגזירה לאסור ביאה ראשונה אטו ביאה שני' לא נאמרה עוד עיי"ש, והדברים האלה תמוהים מאד וקשה להבינם, דמה ראי' מדברי הרמב"ן לכאן, אה"נ דקודם מ"ת הי' יבום נוהג בקרובים, אבל מעשה דבועז הרי כבר הי' לאחר מ"ת, ואז לא הי' נוהג יבום רק באחיו של מת, וגם בלא"ה לא הי' שייך כאן ענין יבום מטעמים שביארנו, ע"כ דברי המהרש"א צע"ג

סימן סג

א) ראיתי בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ת חאה"ע סי' ו', שדן באשה שבעלה הרחיק ממנה נדוד, ואח"כ מת, דל"ש בה איסור קטלנית, דע"כ ל"א דאשה זו מוחזקת להמית בעלי', רק אם מתו בהיותם אצלה, אבל אם נתרחקו ממנה מקודם זמן מה, אין אנו תולים סיבת המיתה בהאשה, רק אנו אומרים דשאר דבר גרם המיתה, דאל"כ אפי' בנתגרשה מב' אנשים ומתו אחר הגירושין, תאסר האשה מדין קטלנית, דנאמר דמה ששהתה עמהם קודם הגירושין, גרם להם המיתה עיי"ש

ונראה להביא חיזוק לדבר זה מדברי הספר חסידים סי' תע"ח שכ' וז"ל, תינוק בית אשה סימן, אשה לשלישי או לרביעי לא תנשא, אם מתו בעליהן זה אחר זה, לא לאחר שבאו עלי' ומתו בלא בנים, או מיד לאחר בעילה, כמו ער ואונן שלא עכבו אצל תמר עכ"ל, הנה מדדקדק הספר חסידים וכתב שמתו לאחר שבאו עלי', או מיד לאחר בעילה, מוכח דס"ל ג"כ דאיסור קטלנית ל"ש רק כשמתו האנשים בהיותם אצלה, אבל אם עבר איזהו זמן בנתים ל"ה קטלנית, כסברת הס' חסד לאברהם הנ"ל. וראיתי בתשו' חס"ל שכתב, דהסברא הנ"ל ל"ש רק אם נאמר כטעם דמעיין גורם, דאז אמנם י"ל כן, דכיון שעבר זמן מה, אנו אומרים שלא המעיין גרם המיתה רק ד"א, אבל אם נאמר מזל גורם, לא איכפת לן במה שעבר איזהו זמן, וגם בכה"ג הוה קטלנית, ורק במעשה שהי' שם, שהבעל הי' מוכתב למלכות, צידד די"ל דאפי' לטעם דמזל גורם לא נעשית קטלנית, כיון שבלא"ה כופין אותו לגרשה, לא נוכל לומר שרוע מזלה גרם שמת, שהרי זה הוא אדרבה לטובתה, שהותרה מכבלי העיגון עיי"ש, ולפי"ז לפ"מ דנקטינן דהעיקר כטעם דמזל גורם, מדקיי"ל דגם בארוסה יש חשש קטלנית, כדאיתא באה"ע סי' ט', ממילא ל"ל כסברא הנ"ל, ולדעתי גם לטעם דמזל גורם י"ל כן, כיון שכל עיקר הטעם דמזל גורם, הסביר הרא"ש בתשובה סי' נ"ג דמזל האשה גורם שתתפרנס בצער, ולכן ימותו עלי' בעלי' שלא יהי' לה מי שיפרנסה, וכאן שבלא"ה לא היתה פרנסתה ממנו, איך נוכל לתלות מיתתו ברוע מזלה

ב) ואם גם נניח כסברת החס"ל שהבאנו, דכיון שכופין את הבעל להוציא, מה שמת ל"ה מפני רוע מזלה של האשה רק מפני טוב מזלה, לא הי' צריך לענין השאלה דשאילתא קדמוהי לבוא מפאת שהבעל הי' מוכתב למלכות, וע"כ הוא מאלה שכופין להוציא, כדאיתא באה"ע סי' קנ"ד, רק הי' יכול לומר בפשיטות, דכיון שלא נתן להאשה מזונותי' כופין אותו להוציא, כדאיתא בש"ע שם סעיף ג' ובסי' ע' סעיף ג', ולכן אם מת ל"ה קטלנית כאמור, ואולי שם הי' המעשה שהבעל הספיק להאשה מזונותי', ולכן לא הי' מקום לדון מצד זה, ובלא"ה י"ל דהא אי כופין את הבעל להוציא, כשאינו נותן להאשה מזונותי' עדיין לא ברור הוא, דבש"ע שם בסי' ע' יש שתי דיעות בזה, וברמ"א הביא דאין כופין להוציא, אם אינו נותן מזונות, מאחר שאין לו, ועיין בתשו' ח"ס אה"ע ח"א סי' קל"א שהכריע בזה, דאם יש להבעל ואינו רוצה לזון אין כופין להוציא ורק כופין לזון, ומי שאין לו ואינו רוצה להרויח, כופין בשוטים להוציא, ומי שאינו יכול להרויח ואינו פושע, כופין בדברים להוציא, ולמ"ד מזונות דאורייתא אף בשוטים עיי"ש. ולפי הכרעה הזאת י"ל לנ"ד לענין קטלנית, דאם יש להבעל לזונה, אף שעבר זמן מה שלא זן אותה ואח"כ מת, כיון שלא הי' בכלל אלה שכופין להוציא, ואדרבה הי' בידינו לכופו לתת מזונות, הוה האשה קטלנית, די"ל שמת מפני רוע מזלה שלא יהי' לה מי שיפרנסנה (ואף שבלא"ה לא פרנסה, אבל הרי הי' בידה לכופו), אמנם אם לא הי' להבעל לזונה, ועבר זמן מה שלא זן אותה, שפיר הוה טובה לפני' מה שמת, כיון דבלא"ה היתה צריכה לכופו שיגרשנה, וכיון שכן ל"ה קטלנית, דמיתת הבעל לא היתה כלל מפני רוע מזלה וכאמור

ג) אמנם זה דוקא אם נקח לנו סברת החס"ל הנ"ל למשקולת, ועיקר ההיתר יהי', מפני שהבעל במנעו מזונות מאשתו, הוה מאלה שכופין להוציא, שפיר יש לחלק כנ"ל, בין אם יש לו להבעל, או אין לו, וכהכרעת הח"ס שהבאנו, אבל באמת א"צ לכ"ז, כי הסברא שכתבתי היא פשוטה וברורה, דכיון שלא נתפרנסה האשה ע"י הבעל, אין לנו לתלות מיתתו ברוע מזלה, שלא יהי' לה מי שיפרנסנה, דהרי בלא"ה לא נתפרנסה ע"י הבעל, ולא איכפת לנו, אם הי' לו להבעל או לא, רק כיון שלא נתפרנסה על ידו ל"ה קטלנית, ולפ"ז גם בהבנת דברי ספר חסידים הנ"ל, שדקדק וכתב דל"ה קטלנית, רק אם מתו האנשים מיד, ומשמע דאם עבר איזהו זמן שלא חי' ביחד ל"ה קטלנית י"ל או דס"ל דמעיין גורם, ואז בפשיטות י"ל דכיון דעבר איזהו זמן, אין לתלות המיתה במעיין האשה וכדברי הס' חס"ל הנ"ל, או דס"ל מזל גורם, וכונתו להוציא היכי שעבר איזהו זמן ולא פירנסה בנתים, שאז א"א לתלות המיתה ברוע מזלה וכמו שביארנו, ועיין בנובי"ק אה"ע סי' ט' שהעלה, דבאשה שהיא נו"נ ומצלחת ל"ה קטלנית, דל"ש בה לומר שמת מחמת רוע מזלה, שלא יהי' לה מי שיפרנסה, דגם בלא הבעל היא מצלחת עיי"ש, ולדברינו לאו דוקא באשה נו"נ הדין כן, רק בכל אשה שמתפרנסת שלא