אבני חפץ קיז

כו' ויש לדקדק טובא על הלשון כמה טפשאי שאר אינשי דקאמר רבא, ולא קאמר בפשיטות כמה טפשאי אינשי, וכמדומה לי כי ראיתי בהפלאה בקידושין שם שעמד בזה. ולהנ"ל י"ל בדרך נחמד, דרבא רצה לרמז בזה דבשלמא לשטתו דס"ל דהמסובב לא יכול להיות עדיף מהמסבב, כדמוכח מדבריו בש"ס דפסחים שם, אין לתמוה אם קיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה, די"ל דס"ת גדול מת"ח וכדמשמע מש"ס דקידושין שהבאנו, אבל כמה טפשאי שאר אי נשי דלא ס"ל הכי, וס"ל דהמסובב יכול להיות עדיף מהמסבב, הלא לדידהו שפיר י"ל דת"ח גדול מס"ת, וא"כ מדוע קיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה, הלא הסברא נותנת דלת"ח יש להחזיק טובה עוד ביותר, דבתורה כתיב ארבעים יכנו ואתי רבנן ובצרו חדא. ואם כי הדברים רחוקים קצת מפשטות הלשון לא מנעתי להעלותם, כי נכבדים המה בדרך החידוד

ט) ועיין במנ"ח מצוה רס"ג שדן, לשטת הר"ת . הובא בתוס' נזיר (נ"ד ע"ב) ד"ה ת"ש, דכהן מוזהר על טומאת אהל בכלים שנגעו במת כיון דהנזיר מגלח על כלים שנגעו במת, וכל טומאה שהנזיר מגלח עלי' הכהן מוזהר עלי', איך יהי' הדין בכלי מתכת שנטמא במגע ע"י עצם כשעורה, אם הכהן מוזהר על טומאת אהל, מי נימא כיון שהעצם עצמו אינו מטמא באהל, גם הטומאה הבאה מחמתו לא אלימא לטמא באהל, או דילמא העצם עצמו אינו מטמא באהל, כיון שאין בו השיעור שנצרך לטומאת אהל, אבל הכלי שנטמא מחמתו, כיון שנטמא בטומאת מת ע"י עצם כשעורה, יש עליו כל דיני טומאה וה"ה שמטמא באהל, אף שעיקר הדבר שממנו באה הטומאה, והיינו העצם כשעורה אינו מטמא באהל עיי"ש. ונראה דדין זה מתהפך ג"כ על קוטב החקירה שעוררנו, אם המסובב יכול להיות עדיף מהמסבב או לא, דאם נאמר שהמסובב לא יוכל להיות עדיף מהמסבב, ה"נ לא יוכל הכלי שנטמא בעצם כשעורה שהוא בבחינת מסובב, להיות עדיף מהמסבב, היינו מעצם כשעורה עצמו, שהי' המסבב את הטומאה, ואם עצם כשעורה אינו מטמא באהל גם הכלי שכל טומאתו נתהוה מחמתו לא יוכל לטמאות באהל, אבל אם נאמר דהמסובב יכול להיות עדיף מהמסבב, ה"נ י"ל שאף שעצם כשעורה אינו מטמא באהל, מ"מ הכלי שטומאתו נתהוה מעצם כשעורה מטמא באהל. והראי' שהבאנו למעלה מדברי המשנה בטהרות פרק ח' היא לזה כראי מוצק דגם בזה י"ל מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, היינו העצם כשעורה שטמא את הכלי אינו מטמא באהל והכלי שנטמא ממנו מטמא באהל

י) ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי הגמרא בעירובין (ק"ד ע"ב), המכניס טמא שרץ למקדש חייב, שרץ עצמו פטור, הנה אנו רואים ג"כ שעל הכנסת שרץ למקדש. שהוא הי' המסבב את הטומאה אין חייבין, ועל הכנסת טמא שרץ שהוא המסובב חייבין. ועיין בגמרא שם שאמרו, שר"ש בן ננס ור"ע דפליגי במשנה שם, מהיכן מוציאין בשבת שרץ שנמצא במקדש פליגי בזה, אי המכניס שרץ למקדש חייב. דר"ש בן ננס דס"ל שמוציאין רק מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ס"ל, דהמכניס שרץ למקדש פטור, ור"ע דס"ל שמוציאין מכל העזרה ס"ל דהמכניס שרץ למקדש חייב, ועיין בתוס' שם (בדף ק"ה ע"א) ד"ה אמר שכתבו דגם במסקנא הוא כן שפליגי בזה, ולא ניחא להו בפירש"י דבמסקנא לא קיי"ל כן, כיון דלא פליגי רק לענין אפוקי טומאה אבל לענין עיולי טומאה שניהם ס"ל דהמכניס שרץ למקדש חייבין, וי"ל דר"ש בן ננס ור"ע פליגי ג"כ בחקירה, הזאת אם המסובב יכול להיות עדיף מהמסבב, או לא. דר"ש בן ננס ס"ל דהמסובב יכול להיות עדיף מהמסבב, ולכן ס"ל, דהמכניס שרץ למקדש פטור, אף דעל הכנסה טמא שרץ חייבין, אמנם ר"ע ס"ל דהמסובב לא יכול להיות עדיף מהמסבר, ולכן ס"ל, כיון דעל הכנסת טמא שרץ למקדש חייבין, ע"כ דחייבין גם על הכנסת שרץ עצמו שהוא המסבב את הטומאה. ועיין ברמב"ם פ"ג מה' ביאת מקדש הלכה כ' שפסק כר"ע, דמוציאין שרץ בשבת מן המקדש מכל העזרה, ומשמע דנקטינן דהמסובב לא יכול להיות עדיף מהמסבב וכמ"ש. ועיין חולין (ל"ד ע"א) ופסחים (י"ד ע"ב) כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה, הרי שהמשקין נטמאו משני לטומאה ונעשו ראשון, ומשמע ג"כ שהמסובב יכול להיות עדיף מהמסבב ויש לחלק ואכמ"ל

סימן סב

ע"ד הספק בגיורת, שבגיותה הי' לה שני אנשים ומתו, אם רשאי ישראל לישא אותה אחר שנתגיירה, ואין בה משום חשש קטלנית

א) הנה לכאורה י"ל דזה תליא בשני הטעמים אשר לאיסור קטלנית המובאים בגמ' יבמות (ס"ד ע"ב), דאם נאמר דהטעם הוא משום דמעיין גורם, י"ל דגם בכה"ג איכא איסורא, כיון שאנו רואים שמתו שני אנשי', הנה זה לאות שהמעיין שלה גורם להמית בעלי' והוה בגדר קטלנית, אבל אם נאמר דטעם השני הוא העיקר, והיינו דמזלה גורם, י"ל דכיון שנתגיירה נשתנה עלי' המזל למעליותא, ואף דבגיותה הי' מזלה רע, וגרם שימותו בעלי', כדי שלא יהי' לה מי שיפרנסה ותחי' חיי צער, כמ"ש הרא"ש הובא בב"ש רס"י ט', עתה הוטב מזלה ואין לחוש שימות האיש שישאנה, וממילא ליכא חשש קטלנית, וכיון דאנן פסקינן מזל גורם, מדקיי"ל דגם בארוסה יש חשש קטלנית, כדאיתא באה"ע שם בסי' ט', א"כ בגיורת אין לחוש לקטלנית

ב) ויש להעיר לפ"ז, אמאי כששאלו בגמ' ביבמות שם מאי בינייהו (אי מזל גורם או מעיין גורם), השיבו איכא בינייהו דאירסה ומת, א"נ דנפל מדיקלא ומית, ולא השיבו איכא בינייהו גיורת וכנ"ל, וי"ל דהש"ס לא נחית למנינא לחשוב כל הנפ"מ שבין שני הטעמים ותני ושייר, וכמ"ש התוס' בב"ב (ה' ע"ב) ד"ה ואפילו, דבכמה מקומות נוכל למצוא איכא בינייהו טובא, ואינו חושש לומר אלא דבר אחד או שנים, וכיוצא בזה כתבו ג"כ התוס' בב"ק (ל"ג ע"א) ד"ה הקדישו ניזק ובנדה (ל"ה ע"ב) ד"ה איכא בינייהו, וגדולה מזו כתבו התוס' במגילה (ח' ע"א) ד"ה אין בין, דאפי' היכי דתני הלשון אין בין, אשר הלשון הזה מורה על חשבון מדויק, ג"כ אמרינן דתני ושייר, כדאשכחן במס' תענית (דף י"ג ע"ב), אכן התוס' בב"ק (ס"ב ע"ב) ד"ה מי קתני חולקים ע"ז, וס"ל דהיכי דתני אין בין לא תני ושייר, אמנם זה דוקא אם נאמר הלשון אין בין, אבל אם נאמר