אבני חפץ קיד

בנוב"ת אה"ע סי' קכ"ט בהגהה מבן המחבר מ"ש בזה, ואם נאמר כן גם הסברא הנ"ל נסתרה. אכן באמת בלא"ה יש להמציא סמך לחיוב התענית בשריפת התורה מדברי הטור יו"ד סי' שע"ח שהביא בשם הירושלמי, דנהגו להתענות ביום מיתת חכמים, דגרסינן התם הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת, שנשרף, ואמר ר' אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום אותו היום, אלמא דאדרבה עיקר חיוב התענית היא בס"ת שנשרף, וממנו אנו למדין להתענות על מיתת חכמים. אמנם בפרישה שם ביאר, דאין הכונה להוכיח דיש להתענות על מיתת חכמים, מדמדמה הירושלמי מיתת חכמים לשריפת התורה, דא"כ תלי תניא בדלא תניא, דבשריפת התורה גופה מנ"ל דיש חיוב להתענות, ורק הכונה בטור, דיש להביא ראי' דמתענין על מיתת חכמים מהא דאמר ר' אבהו יבא עלי אם טעמתי וכו', ע"כ אין להוכיח משם, ואדרבה מדברי הפרישה שדחה ואמר דבס"ת שנשרף מנ"ל דיש להתענות, משמע דס"ל דאין חיוב להתענות בס"ת שנשרף

טו) וכאשר התבוננתי בזה עלה בלבי להביא סמך לזה, דיש להתענות בשריפת התורה, מדברי הש"ע או"ח סי' תק"פ סעיף ג', דגזרו שיהי' מתענין בשני וחמישי על שריפת התורה, ועיין במג"א שם ס"ק ט' שכתב בשם התניא, דביום ו' חקת נהגו יחידים להתענות, שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת, וסמכו זאת על המקרא זאת חקת התורה, דמתרגמינן דא גזירת אורייתא, הרי שקבעו תענית על ש שריפת התורה. אכן משם אין ראי', די"ל דשאני התם שהשריפה היתה מפאת גזירת המלכות, כהך מעשה דצרפת, משא"כ היכי שהשריפה היתה עפ"י מקרה א"צ להתענות. אמנם גדולה מזו אנו מוצאים, דבשביל אותו מעשה דיהויקים מלך יהודה ששרף את המגילה, אשר מזה אנו למדין כל עיקר חיוב קריעה בס"ת שנשרף, נקבע תענית לדורות, כדאיתא בש"ע שם, שחשב בין הימים שראוי להתענות בהם גם כ"ח כסלו, שבו שרף יהויקים המגילה שכתב ברוך מפי ירמי', וזו ראי' אלימתא שיש חיוב להתענות בשריפת התורה, ואפי' מי שלא הי' בשעת שריפה. ואולי יש לחלק דבשלמא חיוב קריעה שפיר ילפינן משם, מדמספר לנו הכתוב שלא קרעו האנשים את בגדיהם, ש"מ דמצד הסברא הי' להם לקרוע, אבל לענין התענית י"ל דמה שקבעו להתענות ל"ה כלל מפאת שריפת התורה, רק משום צרות הציבור שגרמו השריפה הזאת וכמסופר בירמי' ל"ו, כה אמר ה' אתה שרפת המגילה וכו' לכן כה אמר ה' וכו' והבאתי עליהם ועל יושבי ירושלים ואל איש יהודה את כל הרעה אשר דברת אליהם וכו', וכשאר תעניתים שתקנו להתענות בימים שקרו לנו צרות, ואין מכאן ראי' לשאר שריפת התורה שקרה במקרה והזדמן, ואדרבה אילו ה' החיוב להתענות על כל שריפת התורה, הלא הי' הכתוב מגנה שלא התענו כמו שסיפר שלא קרעו, וע"כ דרק לקרוע יש חיוב אבל לא להתענות

טז) ולדינא לענין שאלתנו, הנה כבר הבאתי דברי הח"צ בתשובה דאין חיוב לקרוע רק ברואה ס"ת שנשרף, אבל לא בשמיעה לבד, וממילא גם לענין החיוב להתענות בס"ת שנפל או שנקרע י"ל דליכא חיוב רק לגבי הרואים, אבל לא לגבי השומעים, וגדולה מזו כתב בשו"ת חיים שאל סי' י"כ דאם ההורר ס"ת שנפל ג"כ אין מחויב להתענות, רק מי שנפל ס"ת מידו. הוא לבדו יתענה, והביא כן בשם הכנה"ג. אולם ראיתי בשו"ת דברי חיים ח"ר חיו"ד ס' נ"ט ובהשמטות לא"ב סי' א' שהחמיר מאד בענין זה ובמעשה שהי' שם שנשרף ס"ת בלילה ואין רואה, אם לגזור תענית על כל המתפללים בבהמ"ד, וכתב דיש לנהוג בתענית הזה ככל חומר' הד' תעניתים ובבוקר ובערב יקראו ויחל (יעיין בעיקרי הד"ט יו"ד סי' כ"ו ס"כ כ"ה שכ"כ, ומכאן תשובה לכ"ת שנסתפק בזה אם יקראו ויחל), אכן י"ל דאין להחמיר כ"כ רק בנשרף ועיין בדברי חיים ח"ב חחו"מ סי' ל"ג בעובדא שהי' שם שנגנב ס"ת ובא ג"כ לידי בזיון, שהעלה דרק הגבאי לבד יתענה על שפשע ולא סגר שערי הבהכ"נ אבל הקהל אין מתענים, ע"כ כיון דבנ"ד לא הי' שום אדם בעת שנקרע הס"ת, ורק אח"כ נודע הדבר, ובשעה שנודע לא יכלו להתענות תיכף דהי' בשבת, וא"כ יש לצרף לסניף גם הסברא שהבאתי למעלה, דבנפל ס"ת בשבת א"צ להתענות אחר השבת, כדין קריעה שא"צ לקרוע אחר השבת, לכן יש להקל על שאר האנשים לענין התענית, אמנם הגבאי וכל האנשים הממונים להשגיח על בהמ"ד המה יתענו יום אחד, או יפדו עצמם בממון כפי יכלתם, על אשר פשעו ולא השגיחו על שמירת הספרים הקדושים כראוי ונסלח להם כי שגגה היא, וה' ירים קרן התורה ושוד ושבר לא ישמע בגבולה אכי"ר

סאמבור ג' חקת תרס"ו

סימן ס

בסימן הקודם הבאנו דברי הגמרא בכתובות (י"ז ע"א), מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, ודקדקנו מה רבותת סיפרו בזה מר"י בר' אלעאי שעשה כן הרי כך שורת הדין נותנת כמו שאמרו מבטלין ת"ת וכו' ובודאי גם ר' יהודה בר' אלעאי עשה כן, וכבר עמד בזה הרא"ש במקומו

א) ונראה בביאור דברי. הגמרא, בהקדם מה שדקדקתי בלשון. הש"ס, דקאמר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, והרי לפי המבואר בגמ' כאן מצות הכנסת כלה גדולה מהוצאת המת, והא ראי' שמעבירין את המת מלפני הכלה, כדאיתא בש"ס, וא"כ איפכא הו"ל למימר מבטלין ת"ת להכנסת כלה ולהוצאת המת, והיינו להקדים מתחלה הכנסת כלה ואח"כ הוצאת המת, כי היא הקודמת במעלה. ועיין כריתות (כ"ח ע"א), ר"ש אומר האב קודם לאם בכל מקום, יכול מפני שכבוד האב קודם לכבוד האם, ת"ל איש אמו ואביו תיראו, מלמד ששניהם שקולים עיי"ש, אלמא דהקדימה בלשון מורה על קדימה במעלה, ואיצטריך קרא על השיווי והדמיון. ולא לבד בלשון תורה כן, כי אם גם בלשון חכמים כן היא הסדר לחשוב הדבר הקדום במעלה ברישא, עיין רש"י פסחים (ל"ט ע"א), דלכן מצוה בחוזרת, כיון דתנא נקט חוזרת ברישא, אלמא היא קדמה לכולהו, (וקצת יש להסביר הדבר ע"פ דברי הר"ן בנדרים (כ"ו ע"א) ד"ה לא נחלקו, שכ' בטעמא דמ"ד דתפוס לשון ראשון, דעיקר דיבורו של אדם הוא תחלת