אבני חפץ קיג

ובדרך הפלפול יש לדחות ראיתו, דמפשטות לשון הגמ' לא כך הי' מעשה בבהכ"נ של טברי' בנגר שיש בראשו גלוסטרא וכו'. משמע קצת דהמו"מ הזה בין ר"א ור"י הי' בשעת מעשה, כי שם הי' נגר שיש בראשו גלוסטרא, ונחלקו אם מותר לנעול בו בשבת, וא"כ זה קרה בשבת, ובשבת לא הי' עליהם חיוב קריעה, כאשר העלה בברכ"י יו"ד סי' ש"מ שיורי ברכה סעיף כ"א, דאפי' בנשרף ס"ת בשבת א"צ לקרוע במו"ש, ולמד כן מדברי הרדב"ז דבעומד בשעת יציאת נשמה בשבת פטור לקרוע במו"ש, וכ"כ גם בזכור לאברהם ח"ג חיו"ד אות ס' ס"ק ר', וממילא דה"ה גם בנקרע א"צ לקרוע. ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ב סי' קס"ה שהביא בשם אאמו"ר הגאון (זצלה"ה) שדן מפאת דינו של הברכ"י הנ"ל, דאם נפל ס"ת בשבת א"צ להתענות כיון שכל עיקר הטעם שנוהגין להתענות בנפל ס"ת, הוא משום דילפינן מחיוב קריעה שיש ברואה ס"ת שנשרף, וכדברי הס' משפטי שמואל שהבאנו למעלה בדברינו, וא"כ בשבת שאין חיוב לקרוע ברואה ס"ת שנשרף, ה"ה שאין חיוב להתענות בס"ת שנפל עיי"ש. אמנם מצאתי בבאר היטב או"ח סי' תקע"ו ס"ק א', שכ' דאם נפלו תפילין בשבת יש להתענות למחר עיי"ש, ומשמע דעאכו"כ שבס"ת הדין כן, ע"כ יש לעיין עוד בזה

יא) ועיין בגמ' דיבמות שם. בתר הסיפור הנ"ל שקרעו ס"ת בחמתן איתא עוד, והי' שם ר' יוסי בן קיסמא, אמר תמי' אני אם לא יהי' בהכ"נ זו עכו"ם, ועיין במהרש"א שם בח"א שביאר, דה"ט דר"י, משום שהכעס ידחוק השכינה מבהכ"נ, כדאמרינן בגדרים (כ"ב ע"א), כל הכועס כאלו אין שכינה כנגדו. ועפ"י דרכו הי' נ"ל לשער בזה, עפ"י דברי הגמ' בשבת (ס"ג ע"א), שני ת"ח המקשיבים זל"ז בהלכה הקב"ה שומע לקולם וכו', ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שתסתלק מישראל, הרי דהפירוד בין החכמים גורם סילוק השכינה, ולכן כאשר קרה פה שר"א ור"י נחלקו באף ובחימה, ולא רצו להקשיב זל"ז בהלכה, המליץ עליהם ר"י, שהבהכ"נ הזה יהי' בית עכו"ם, כלומר שבזה גורמים כביכול סילוק השכינה והבית לא יהי' עוד בית אלהים

יב) ובהיותי בזה אעיר עוד על פרט אחד, במה שראיתי בש"ס דיבמות שם, שהגירסא בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוסי, אולם בעירובין (ק"א ע"ב) במתניתין אשר שם המקור, הגירסא ר' אליעזר. ונראה לצדד דצדקה יותר הגירסא כמו שהיא ביבמות, דשם איתא אח"כ דר' יוחנן אמר חברותא נמי, ופירש"י את תלמידי אתם עושים חבירי, שאתם מביאים לי ראי' מר' אלעזר ור' יוסי שהי' חבירים עיי"ש, וזה יתכן אם נגרוס ר' אל אלעזר שאז הכונה ר' אלעזר בן שמוע, דהוא סתם ר' אלעזר במשנה ובברייתא, כמ"ש רש"י בגיטין ל"א ובשבת י"ט, והוא הי' אמנם חבירו של ר' יוסי, ששניהם הו' מתלמידי ר"ע, כדאיתא ביבמות (ס"ב ע"ב), אבל אם נגרוס ר' א לי פזר הלא הכונה ר' אליעזר בן הורקנוס, שהוא סתם ר' אליעזר במשנה, והוא הו' קשיש טובא מר' יוסי, דהי' רבו של ר"ע (עיין נדרים נ' ע"א) שהי' רבו של ר"י כנ"ל ול"ש לקרותו חבירו ועיין ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה מובא ג"כ המעשה כמו בש"ס דיבמות, אולם שם הגירסא ר' אליעזר כמו בגמ' עירובין, וכבר כתבנו דהעיקר כגירסת הגמ' ביבמות וצ"ל ר' אלעזר. וראיתי בירושלמי שם שגם בדברי ר"י בן קיסמא יש שינוי קצת, דבש"ס דידן איתא, שר"י בן קיסמא אמר תמיה אני, אם לא יהי' בהכ"נ זה עכו"ם, ומשמע שאמר שבעתיד יהי' הבית עכו"ם, והש"ס מסיים דכן הוה, אולם בירושלמי איתא שאמר תמהני אם לא הוה בהכ"נ זה ע"ז, ומשמע שהי' בו ע"ז מכבר, וגם חסר הסיום וכן הוה, ולפי גירסת הירושלמי י"ל דדברי ר"י בן קיסמא נאמרו רק ע"ד המליצה, והכונה ע"ד שאמרו חז"ל בסנהדרין (ק"ב ע"א) מקום מזומן לפרעניות, ועיין במהרש"א שם שביאר, דפעמים המקום גורם פורעניות, ועיין סוטה (מ"ה ע"א) המקום גורם, וה"נ אמר ר"י בן קיסמא, דאחרי שקרה פה מקרה רע כזה, שחכמים יבואו לידי כעס עד שיקרעו ס"ת בחמתן, אין זאת רק שהמקום גורם, כי נתחלל כבר ע"י ע"ז, ולכן באמת לא סיים וכן הוה, כי כל המאמר נאמר רק בדרך מליצה. ויש עוד איזהו שינוים בין הירושלמי והגמ', דבירושלמי איתא שהי' המעשה בבהכ"נ של טרסיים, ובגמ' איתא שהי' בבהכ"נ של טברי', אכן י"ל דהמעשה הי' בבהכ"נ של טרסיים בטברי', ועיין נזיר (נ"ב ע"א) בהכ"נ טרסיים ופירש"י של צורפי נחושת ואמרי לה אורגים, ועיין תוס' ע"ז (י"ז ע"ב) ד"ה רבן

יג) ובדרך השערה י"ל דבהכ"נ של טרסיים המוזכר בירושלמי איננו בהכ"נ של טרסיים בטברי', ורק הוא בהכ"נ של טרסיים שקנה ר' אליעזר. בירושלים כדאיתא במגילה (כ"ו ע"ב), ושמה נתוכחו ר' אליעזר ור' יוסי, כי הירושלמי גורס ר' אליעזר. אכן כבר כתבתי, כי הגירסא העיקרית היא ר' אלעזר, שזה א"א שר' אליעזר יחלוק עם ר' יוסי. וכאשר התבוננתי בתוספתא מגילה פ"ב, אשר משם לקוח המאמר בש"ס דמגילה שם ראיתי שיש לכל המאמר צורה אחרת, כי שם נאמר שר' אליעזר בר' צדוק (ולא סתם ר' אליעזר) לקח בהכ"נ, והבהכ"נ הוא של אלכסנדרי' (ולא של טרסיים) בירושלים עיי"ש

יד) והנה כ"ר פלפל בעיקר הדבר שנוהגין להתענות בנפל ס"ת משום דדומה לס"ת נשריף, והרי גם בנשרף לא מצאנו רק חיוב קריעה ולא ח"וב תענית. והלום ראיתי בספר ברכת רצ"ה סי' ק"א, שהביא סמך לזה, דכיון דאמרינן בש"ס דהעומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הלז"ד לס"ת שנשרף, א"כ מדמינן מת לס"ת שנשרף, וה"ה דיש לדמות ס"ת שנשרף למת, ובמיתת אדם גדול מצינן שמתענין, ומקרא מלא כתיב במיתת שאול ויהונתן, ויבכו ויצומו עד הערב, ובדוד במיתת אבנר נאמר שלא ברה לחם ביום ההוא, ולכן גם בשריפת ס"ת יש להתענות. ויש להביא ראי' לדבריו ממ"ש בספר יד מלאכי כללי האלף אות ל' בשם בעל קרבן אהרן וז"ל, ההיקש והגז"ש שניהם שיווי החלטי ומתהפך שזה ילמוד מזה וזה ילמוד מזה, ר"ל דכל אחד ילמוד מחבירו, מה שיש בו, ולזה אמרו דאין היקש וגז"ש למחצה עכ"ל, וה"נ כיון שהוקש מת לס"ת לחיוב קריעה, הוקש ס"ת למת לחיוב תענית, אולם בתשו' חות יאיר סי' ר"ג חולק על הכלל הזה, וס"ל דמה דאמרינן אין היקש למחצה, היינו רק שדבר הנלמד מחבירו נלמוד בכל פרטיו, אבל לא ללמוד זה מזה כמו זה מזה, ועיין