אבני חפץ קיב

דר"ע, וכמ"ש התוס' (ועיין תוס' יומא (ד' ע"א) ד"ה תנאי, דאפי' היכא שאמר התלמוד סתם בודאי משמי' דרבי' אמר כן עיי"ש), ולפ"ז יתבארו על נכון דברי הגמ', דבתר שאמרו הלכה פסוקה, שאין חולק עלי', שמבטלין ת"ת להוצאת המח, סמכו אל זה שאמרו על ר"י בר' אלעי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המח, וכונתם בזה לסלק קושית התוס', דלכאורה אנו רואים שר"א פליג ע"ז מדהוכיח את ר"ע, וע"ז מביא ראי' דגם ר"י בר' אלעי ביטל עצמו מת"ת, ולא הי' עושה זאת אם הי' ר"א חולק בדבר, וע"כ דגם ר"א ס"ל הכי, ומהא דהוכיח את ר"ע אין ראי', די"ל כמ"ש התוס' דשאני החם דמ"מ קנה מקומי או משום שביטל עצמו משימוש וכאמור

ז) ובסגנון אחר קצת יש לשטר, דה"ט שסיפרו לחידוש מר"י בר' אלעי שביטל עצמו מת"ת, דהדברים מתאימים עם דברי הש"ס במ"ק (כ"א ע"ב), דר"י כר' אלעי כשמת עליו בנו, נכנס לבית המדרש ודרש עיי"ש, ואני רואים איפוא על היכן הי' ר"י נזהר שלא להתבטל מת"ת, עד כי גם בימי אבלו, אשר א' מצד הדין הי' אסור בת"ח, כדאיתא בש"ס שם לא חדל ללמוד ולא מנע עצמו מבהמ"ר, ואפי"ה קמ"ל דמ"מ להוצאת המת ולהכנסת כלה ביטל עצמו מת"ת

ח) עוד יש לשער בזה עפ"י דברי הגמרא בגיטין (ס"ז ע"א) ר"י חכם לכשירצה והביא בסדר הדורות ערך ר"י בר' אלעאי לפרש דלכשירצה היינו לכשיתישב בדעתו, שהיו בניו מתים בחייו עיי"ש, ובשבת (ל"ג ע"ב) איתא דבעון ביטול תורה בניו של אדם מתים בחייו, וא"כ ר"י שבניו מתו בחייו, בודאי הי' נזהר מאד מביטול תורה, וקמ"ל דעכ"ז להוצאת המת ולהכנסת כלה בטל עצמו מת"ח. אמנם בזה יש לשדות נרגא, דבש"ס דשבת שם פליגי ר"מ ור"י, חד אמר בעין מזוזה וחד אמר בעון ציצית, אלמא דר"י לא ס"ל כהך מימרא, דבעון ביטול תורה בניו של אדם מתים, ועיין ברא"ש כתובות שם שהביא, שיש שרצו להוכיח מפאת זה, דהא דמבטלין ת"ת להוצאת המח ולהכנסת כלה, ל"ה אלא רשות, דאל"כ מה רבותי' דר"י בר' אלעי שביטל ת"ת, והרא"ש חולק ע"ז. וס"ל דהוה חוב, ורק שמצד הסברא הויא, דזה דוקא מי שאין תורתו אומנתו, אבל מי שתורתו אומנתו א"צ לבטל, וקמ"ל דאפי' ריב"א שהי' תורתו אומנתו ג"כ בטל ת"ת עיי"ש

ט) וראיתי ברא"ש מו"ק (דף כ"ו) שכ' וז"ל, ועל ס"ת שנשרף וכו' וכתיב ולא קרעו וכו' מכלל דמחייבי לקרוע, וכיון דידעינן מקרא עיקר קריעה, הא דאין מתאחין ילפינן בק"ו, כיון דעל לומדי' אינה מחאתה, עלי' לא כש"כ, אבל עיקר קריעה לא ילפינן מלומדי', כדאמר במכות כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ח ולא קיימי מקמי גברא רבה עכ"ל, והדברים סתומים, דמה חילוק יש בין עיקר חיוב הקריעה, להא דאין מתאחין, ואם עיקר חיוב הקריעה לא נוכל ללמוד מק"ו, משום דיש לפרוך דגברא רבה גדול מס"ח. כמו שאמרו במכוח, א"כ גם הק"ו לענין הא דאין מתאחין ג"כ פריכא הוא, ובתפארת שמואל על הרא"ש שם עמד בזה. וכתב שרבים אינם מבינים דברי הרא"ש והוא פירשם, אולם גם דבריו אינם מובנים וערבך ערבא צריך

ולדעתי נראה לומר בהבנת דברי הרא"ש, דהנה בענין זה אי ס"ת עדיף או גברא רבה עדיף יש סתירה בדברי הש"ס, דבמק"א מוכח דס"ת עדיף, ובמקום אחר מוכח דת"ת עדיף ואין אחנו להכריע בזה, ולכן כשנרצה להוכיח דיש לקרוע על ס"ת שנשרף והקרעים אינם מתאחין בק"ו מת"ח, יש לדחות דמנין לנו דהעיקר כדברי הש"ס בקידושין דס"ת עדיף, דילמא העיקר כדברי הש"ס במכות דת"ת עדיף, וממילא נחבטל הק"ו, אבל אם יהי' לנו איזהו ראי' דהעיקר כדברי הש"ס בקידושין, דס"ת עדיף, אז אמנם הק"ו יהי' בתוקפו. והנה בהא דיליף הש"ס דיש לקרוע על ס"ת שנשרף, מדכתיב ולא קרעו את בגדיהם מכלל דבעי למיקרע, מוכח מפשטות הלשון דהש"ס מוכיח. מדמגנה הכתיב את האנשים שהי' שם שעת השריפה, שלא עשו כהוגן במה שלא קרעו את בגדיהם, ש"מ דיש לקרוע, ויש להבין איך נוכל לגנות את האנשים על שלא קרטי, דילמא לא ידעו כלל שיש חיוב לקרוע בשלמא אנן ידעינן מזה שנתגנו האנשים האלה, אבלי האנשים האלה עצמם, איך הי' להם לדעת, וצ"ל דע"ז שיש חיוב לקרוע בשעת שריפת התורה א"צ ציווי מיוחד, דזה יש לדעת מצד השכל מכח ק"ו, דהשתא על לימדי' קורעין, עלי' לא כש"כ, דס"ח גדול מת"ח, וכיון שכן שמעינן מזה ממילא דהעיקר כדברי הש"ס בקידושין דס"ת עדיף, ושוב ידענו מזה גם הא שאין הקרעין מתחתון מכח הק"ו וכנ"ל, ולפ"ז י"ל דהש"ס שמביא הקרא הזה דולא קרעו להוכיח דיש לקרוע על ס"ת שנשרף, אין כונתו ללמוד עיקר הדין הנ"ל מדברי הכתוב. דאז הי' משמע דרק לאחר שנאמר הקרא נדע הדין, אבל מקודם לזה לא ידענו, רק הכונה של הגמ' להוכיח, דד"ז שיש חיוב לקרוע הוא ענין שהשכל נותני, וא"צ לראי', כי יש ללמוד זאת מק"ו מלימדי', דהרי אנו רואים שנתגנו האנשים על שלא עשי כהוגן ולא קרעו, ולא מצאנו בשום מקום שיהי' ציווי לקרוע, וע"כ כנ"ל דהו"ל לעשות כן מדעת עצמם, ושוב יש לדעת גם הדין השני שאין מתאחין וכמו שביארנו. ומעתה יתבארו דברי הרא"ש על נכון. דמק"ו גופי' לא הי' יכול להוכיח דיש חיוב לקרוע על ס"ת שנשרף, דיש לדחות דילמא העיקר כדברי הש"ס במכות, דת"ח עדיף וליכא ק"ו, אבל לבתר דהוכיח הש"ס דיש חיוב לקרוע מן המקרא, ועיקר ההוכחה היא דא"צ כלל להוכחה, כי מצד הסברא יש לדעת זאת שיש לקרוע כיון דס"ת עדיף מת"ח, דהעיקר כדברי הגמ' בקידושין וכמו שביארנו, א"כ ממילא א"צ עוד להוכחה מיוחדת, דהקרעים אין מתאחין, דאם ידענו פעם אחת מסברא, דהעיקר דס"ת עדיף, שוב יש ללמוד גם מק"ו, דהקרעים אינם מתאחין, דאם על לומדי' אין מתאחין עלי' לא כש"כ וכאמור, והדברים נכונים. ואולי גם בעל תפארת שמואל כוון לזה רק שקיצר בדבריו, ואם לא כוון הדברים נכונים בעצמותם

י) והנה מע"כ הביא ראי' דא"צ לקרוע רק על שריפת התורה ולא על שאר כליון, מהא דאיתא ביבמות (צ"ו ע"ב) לא כך הי' המעשה בבהכ"נ של טברי', דנגר שיש בראשו גלוסטרא, שנחלקו בו ר' אליעזר ור' יוסי, עד שקרעו ס"ת בחמתן וכו' ואמאי לא קרעו כדין הרואה ס"ת שנשרף, וע"כ דאין חיוב לקרוע רק בנשרף ולא בנקרע, וראי' זו קלישתא מאד, דמנין לנו שלא קרעו, דילמא באמת קרעו אם הי' עליהם חיוב לקרוע והש"ס לא הוצרך לספר לנו זאת, כי זה מובן מעצמו שהחכמים האלה עשו בודאי כיאות: