אבני חפץ קה

עשיית המעשה, או אינן חלות רק לאחר כלות המעשה, אבל בשעת המעשה עצמה אינן חלות עוד, וכדוגמת הענין שאנו דנין עלין שבין התולדות הנצמחות מחינוך המקדש הוא ג"כ שהותרה אח"כ הטומאה בציבור, אם התולדה הזאת, היינו היתר הטומאה בציבור, כבר נוהגת ג"כ בשעת החינוך עצמה, או אינה נוהגת רק לאחר החינוך ואילך. אבל לא בשעת החינוך עצמה, שאז אמנם לא הותרה עוד הטומאה בציבור

ג) ובהיותי מהרהר בזה עלה בלבי שי"ל, שעל קוטב החקירה הזאת סובבת הפלוגתא בין רב יהודה ורבא בר"ה (כ"ח ע"א), דר"י ס"ל דבשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, מ"ט עולה בת מעילה היא, כיון דתקע מעל ונפקא לה לחולין, ורבא אקשי לי', אימת מעל לבתר דתקע, כי קא תקע באיסורא תקע, ולכן ס"ל דאם תקע לא יצא, ונראה דפלוגתתם תתהפך על ציר החקירה שחקרנו למעלה, והיינו דרב יהודה ס"ל דהתולדות הנמשכות מאיזהו מעשה, חלות לא לבד אחר המעשה, כי אם כבר בשעת המעשה עצמה, ולכן ס"ל כיון דהתולדה הנמשכת מהתקיעה היא שמעל והשופר נפיק לחולין, הנה התולדה הזאת כבר חלה בשעת התקיעה עצמה, ונחשב כאלו תקע כבר בשופר של חולין, ולכן ס"ל דיצא, אמנם רבא ס"ל דהתולדות הנמשכות מאיזהו מעשה אינן חלות רק לאחר המעשה מכאן ואילך, אבל בשעת המעשה עצמה אינן חלות עוד, ולכן קאמר אימת מעל לבתר דתקע, היינו אימתי חלה התולדה היוצאת ממעשה התקיעה, רק לאחר התקיעה מכאן ואילך, שאז אמנם יצא השופר לחולין, אבל בשעת התקיעה עצמה לא יצא עוד השופר לחולין ונמצא שתקע בשופר של הקדש, ולכן ס"ל דלא יצא

ד) ועיין גיטין (ע"ז ע"ב), דמה"ט אם נתן הבעל גט לאשתו בחצר שלה מגורשת, אף דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואיך איפוא יקנה לה החצר הגט, הרי ל"ה חצר שלה, משום דגיטה וחצרה באין כאחד, והסברא היא ג"כ כמ"ש, כיון דהתולדה הנמשכת מהגט היא שהחצר שייך מעתה להאשה, ויכול לקנות לה, הנה התולדה הזאת כבר חלה גם בשעת המעשה, היינו בשעת נתינת הגט עצמו, ויכול איפוא החצר לקנות לה הגט. אמנם יקשה קצת בזה, דלפי המבואר בגיטין שם רבא הוא דאמר כן, דגיטה וחצרה באין כאחד ולפמ"ש למעלה רבא לא ס"ל כן דהתולדה הנמשכת מהמעשה כבר חלה בשעת עשיית המעשה, כאשר מפאת זה תפס על ר"י ואמר, אימתי מעל לבתר דתקע, כ' קא תקע באיסורא קא תקע, וכמו שכתבנו

ה) ועיין תוס' כתובות (י"א ע"א) ד"ה מטבילין שכתבו, דמה"ט גר קטן מטבילין אותו עפ"י ב"ד, אף דזכי' מטעם שליחות, ואין שליחות לנכרי, כיון שעי"ז נעשה י ישראל, יש לו זכי' ושליחות, וסברתם היא ג"כ כמו שכתבנו, כיון דהתולדה היוצאת מהטבילה היא, שעי"ז נעשה ישראל, ויש לו זכי' ושליחות, הנה התולדה הזאת חלה כבר בשעת המעשה עצמה היינו בשעת הטבילה, וע"כ מהני לי' הטבילה, כי נחשב אז כבר כישראל ומהני לי' הטבילה עפ"י ב"ד מטעם זכי'

ו) ויש להביא עוד דמיון לחקירה הנ"ל שחקרנו, מדברי התוס' גיטין (נ"ה ע"א) ד"ה מאי שכתבו, דאף דיאוש ושינוי השם קנה, וגבי קרבן נמי הוה יאוש ושינוי השם, כדאיתא בב"ק (ס"ז ע"א). מעיקרא חולין והשתא הקדש, מ"מ כיון דאינו קונה אלא מחמת שה שהקדיש, ולא הי' קנוי לו קודם פסלי' רחמנא להקרבה, משום מצוה הבאה בעבירה עיי"ש. ונראה דסברת התוס' היא להיפוך ממ"ש למעלה, והיינו דקאי בשטה דהתולדה הנמשכת מאיזהו מעשה אינה חלה רק לאחר המעשה מכאן ואילך, אבל לא בשעת המעשה, ולכן ס"ל דאם אמנם שהתולדה היוצאת מההקדש, דהוה שינוי השם, היא שקנה הגזלן, אבל התולדה הזאת אינה יכולה לחול, רק לאחר המעשה, אבל לא בשעת המעשה, היינו בשעת ההקדש עצמה, ולכן אף דהוה הקדש, אבל להקרבה פסול, משום דהוה מצוה הבאה בעבירה

ז) עוד נראה להביא דמיון לזה מדברי המשנה בחולין (י"ד ע"א), השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה, והקשו בתוס' שם ד"ה השוחט, דבגמרא בעי לאוקמי אפי' במזיד, ובמזיד איך שחיטתו כשרה, והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו, וכתב הש"ך ביו"ד סי' א' ס"ק ג', דכיון שמה שנעשה מומר לחלל שבתות, הוה רק מחמת אותה השחיטה ששחט בשבת, לא נעשה מומר רק מאותה שחיטה ואילך, אבל השחיטה הזאת עצמה עוד כשירה היא עיי"ש. ונראה דהסברא היא ג"כ, משום שהתולדה הנמשכת מהמעשה אינה חלה רק לאחר המעשה מכאן ולהבא, אבל בשעת המעשה לא חלה עוד, ולכן אף שהתולדה הנמשכת ממעשה השחיטה בשבת היא, שנעשה עי"ז מומר לחלל שבתות ושחיטתו פסולה, זה רק אחר השחיטה מכאן ולהבא, אבל בשעת המעשה היינו בשעת השחיטה בשבת עצמה עוד לא חלה התולדה הזאת, ולכן השחיטה הזאת עודנה כשרה, ועיין בקצוה"ח סי' נ"ב ס"ק א' מ"ש בזה

ח) ועיין זבחים (ק"א ע"א) שנחלקו ר' נחמי' ור' יהודה מפני מה נשרף השעיר בעת המילואים של המשכן, דר' נחמי' ס"ל מפני האנינות נשרף, ור' יהודה ור"ש ס"ל מפני הטומאה נשרף, ולפמ"ש למעלה י"ל דמחלוקתם תסוב ג"כ על ציר החקירה הנ"ל שחקרנו, אימתי מתחלת חלות התולדה הנמשכת מהמעשה, אם רק לאחר המעשה מכאן ולהבא, או כבר גם בשעת המעשה עצמה, דהנה כבר הבאתי למעלה קושית התוס' על התוס', מדוע נשרף השעיר מפני הטומאה, והרי טומאה הותרה בציבור, אכן י"ל כמו שהבאנו, דלא הותרה טומאה בציבור, רק לאחר שכבר נתחנך המשכן או המקדש, ועושין בו עבודה ואירע טומאה, אז הותרה טומאה בקרבנות ציבור, אבל בשעת החינוך עצמו לא הותרה עוד הטומאה ולכן נשרף השעיר מפני הטומאה, וזה אמנם מתהפך על קוטב החקירה שחקרנו, אם התולדות הנמשכות מהמעשה חלות גם בשעת המעשה, או רק לאחר מיכן וכדברינו למעלה, ולפ"ז י"ל דר"נ ור"י ור"ש פליגי אמנם בחקירה הזאת, דר"נ ס"ל דהתולדות חלות כבר גם בשעת המעשה, ולכן ס"ל דמפני האנינות נשרף השעיר, דאי אפשר לומר שמפני הטומאה נשרף, כיון דטומאה הותרה בציבור ולדידי' גם בשעת החינוך כבר הותרה הטומאה בציבור, אבל ר' יהודה ור"ש ס"ל דהתולדות מהמעשה אינן חלות רק לאחר המעשה מכאן ולהבא, אבל לא בשעת המעשה עצמה, ולכן ס"ל דמפני הטומאה נשרף השעיר, דל"ש לומר שטומאה הותרה