אבני חפץ קד

בהמד"ר הישן דפ"ק אשר אני מתפלל בו, שעשאה האומן בדרך זה, שהקנים היוצאים מהמנורה אינם נעשים בשורה אחת, רק יוצאים מהמנורה זה למטה מזה, וצורת המנורה היא כך, שלמעלה יש שני קנים ולכל צד מסתעפים שלשה קנים, אחד תחת השני, באופן ששורת הנרות היא שקנה אחד נמוך מהשני, ונשאלתי אם מנורה כזאת כשירה לחנוכה

א) ונראה שאין כאן בית מיחוש, דאם אמנם שברמ"א או"ח סי' תרע"א איתא, שיש להעמיד הנרות בשוה, היינו רק שלא יהי' בעגול ולא יהי' אחד נכנס ואחד יוצא וכמ"ש בד"מ ובמהרי"ל, אבל אם הנרות המה בשורה אחת ורק שאחד נמוך מהשני לית לן בה, ותדע שכן הוא דאם הי' איזהו קפידא שיהי' הנרות שווים בגובהם, ולא יהי' אחד גבוה יותר מהשני, גם כשהקנים שווים הי' מהראוי להקפיד בזה שלא יהי' נר אחד גבוה מהשני, ולא מצינן בשום מקום שיהי' איזהו קפידא בזה, וגם במנורה שאנו דנין עלי' ג"כ כל השינוי הוא רק שנר אחד גבוה והשני נמוך, כי אלו הי' נותן בקנה התחתון נר יותר ארוך הי' מגיע להקנה העליון, והי' הלהב יוצא משניהם שוה, ולכן גם בזה אין להקפיד, וגם מצד דל"ה המנורה דומיא דמנורה שבמקדש, שהקנים היוצאים ממנה הי' שוה כשורה אחת, אין מקום לפוסלה להדלקת נר חנוכה, דבמנורה דחנוכה ל"ב שתהי' דומה למנורה שבמקדש, וכמו שהאריך בזה מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ב סי' ל"א

ב) ואני מוסיף עוד להביא ראי' דל"ב במנורה של חנוכה דומיא דמנורה של מקדש, דבחנוכה מדליקין גם בנר של חרס, כדאיתא בש"ע או"ח סי' תרע"ג סעיף ג', ובמנורה של מקדש של חרס היתה פסולה, דכלי שרת של חרס לא עבדינן, כמבואר בזבחים (נ"ו ע"א), דתנור של מקדש של מתכת הי' משום דהוה כ"ש וכ"ש דחרס לא עבדינן, ועיין בתב"ש בחידושיו לשבת (כ"א) שדתה מפאת זה דברי המהרש"א בחולין (נ"ה), שרצה לתרץ קושית הרא"ם, מה הועיל הנס של חנוכה, הרי המנורה נטמאה ונטמא השמן בעת שבא אל המנורה, דהמנורה נעשתה אז משברי כלי חרס גדולים, ומה"ט הי' הנס גם ביום הראשון עיי"ש, ותמה עליו בתב"ש שזה אי אפשר, כיון דהמנורה היתה כ"ש וכ"ש דחרס לא עבדינן ובמנורה של חנוכה אין קפידא לעשות מחרס, וע"כ דל"ב דומיא דמנורה שבמקדש, וכן משמע גם מזה הדין עצמו שהבאנו, שאין להעמיד הנרות של חנוכה בעגול, וזה מפאת שלא יהי' נראה כמדורה, וכמ"ש הרמ"א בסי' תרע"א שם בשם הסמ"ק, ואמאי לא אמרו בפשיטות דל"ה דומיא דמנורה של מקדש, דבמנורה של מקדש יצאו כל הקנים בשורה אחת, וע"כ דמפאת זה אין קפידא, לכן גם בשאלתנו נראה דאין כאן שום בית מיחוש

ג) ושוב מצאתי בשו"ת מהר"י מברונא סי' ל"ט שכתב: וכשמדליק בנרות של שעוה, נכון לקבוע כל אחד גבוה מחבירו, על דרך מעלין בקודש ולא מורידין עיי"ש, הרי שלא לבד שאין קפידא שיהי' הנרות שווים, רק אדרבה עדיף שיהי' אחד גבוה מהשני, שזה בכלל מעלין בקודש, וא"כ י"ל דכמו שיש מעלה בנרות כשאפשר שאחד יהי' גבוה מהשני, כן יש עוד מעלה בקני המנורה אם אחד הוא גבוה מהשני שעי"ז יהי' ג"כ נר אחד גבוה מהשני, וזה מתאים לדברינו

סימן נו

ואחרי הדליקו את הנר, נר מצוה, אמרתי להשתעשע קצת באור תורה, וארשום פה איזהו הערות מענינא דיומא, שעלו במחשבתי בעזה"י:

א) הנה ידוע מה שנתקשו גדולי ארץ, ארזי הלבנון אדירי התורה, בעיקר הנם של חנוכה, שלכאורה לא הי' בו צורך כ"כ, דאם לא הי' להם שמן טהור, הי' יכולים להדליק הנרות במנורה אשר במקדש גם בשמן טמא, דטומאה הותרה בציבור, בשגם בהדלקת הנרות יש לימוד מיוחד שדוחה את הטומאה, וכדאיתא בתו"כ סוף פרשת אמור, להעלות נר תמיד, תמיד ואפי' בשבת ואפי' בטומאה. וראיתי בשד"ח מערכת חנוכה אות א', שהביא בשם ספר מראה יחזקאל שכתב, דע"כ ל"א דטומאה הותרה בציבור במקדש, רק כשכבר נתחנך המקדש, ועושים בו עבודה, ואירע בו טומאה, אז הותרה הטומאה, ומותר לעבוד עבודה ולהקריב קרבנות ציבור גם בטומאה, אבל החינוך עצמו של המקדש, עוד לא הותרה הטומאה, ונסתייע כן ממה שהקשו בתוס' עה"ת פרשת שמיני על מ"ד, דמפני הטומאה נשרף שעיר: של חודש, ואמאי נשרף, והרי זה הי' קרבן ציבור, וקרבן ציבור קרב בטומאה, אכן ה"ט דאף שהותרה הטומאה במקדש, זה רק לאחר החינוך ואילך, אבל בשעת החינוך עצמו של המקדש לא הותרה עוד הטומאה, ולכן אז בימי המילואים, שהי' זמן החינוך של המשכן, לא הותרה עוד הטומאה, ומה"ט נשרף השעיר של ר"ח שנטמא, וה"נ בימי החנוכה, שאו אמנם נתחנך המקדש מחדש, אחרי ששקלוהו אנשי יון, לא הותרה הטומאה, וע"כ הוצרכו לנס חנוכה עיי"ש. ונראה להעיר בזה מדברי התוס' בשבועות (ט"י ע"ב) ד"ה אין, שהקשו אהא דאיתא שם, דאין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה, והרי אין מנחה בבמה, ותירצו דכיון שהכל בא בבת אחת, הקידוש ועשיית המנחה, לא חשבינן זאת מנחה בבמה עיי"ש, הרי דאף שלא הותר להקריב מנחה, רק לאחר שנתחנך הבית ונעשה למקדש, מ"מ כבר בשעת החינוך עצמו, כיון שעי"ז נעשה למקדש מותר להקריב מנחה, וה"ה לענין היתר הטומאה י"ל, כיון שלאחר החינוך הותרה הטומאה בציבור, גם בשעת החינוך עצמו כבר הותרה הטומאה, והי' רשאים איפוא להדליק הנרות בטומאה כשלא הי' להם שמן אחר רק שמן טמא, והדרא קושיא לדוכתא על כל עיקר הנס של חנוכה, שלא הי' בו צורך כ"כ, דהי' יכולים להדליק הנרות במנורה גם בשמן טמא, דהטומאה הותרה בציבור בהדלקת הנרות וכמו שכתבנו

ב) אמנם כאשר התחקיתי בזה ראיתי, כי בדבר זה, אם כבר בשעת חינוך המקדש הותרה הטומאה בציבור או לא הותרה הטומאה בציבור, רק לאחר החינוך מכאן ואילך, אבל בשעת החינוך עצמו עוד לא הותרה הטומאה, יש לדון הרבה, ואם כי בהשקפה הראשונה היא כמו הילכתא למשיחא, וכדוגמא שאמרו בזבחים (מ"ה ע"א) ובסנהדרין (נ"א ע"ב) (ועיין תוס' יומא (נ"ו ע"א) ד"ה הלכה כר' יוסי), אבל יש להעמיד המו"מ הזה על שטח יותר רחב ולבנותו טל חקירה אחת יסודית וכללית, אשר תוכל להסתעף לכמה ענינים ממשיים, והיינו בכל מעשה אשר ימשוך אחריו תולדות ותוצאות, אם התולדות והתוצאות הנמשכות מהמעשה כבר חלות גם בשעת