אבני חפץ קג

ב"ד. וזה מתאים ג"כ לעניננו. אכן כבר כתבתי דא"צ לזה, כי גם לכתחלה מהראוי הי' לקבוע סדר הלימוד כמו שנקבע, כיון שהוא הסדר הנהוג והרגיל, ומכ"ש שאין לשנותו אחר שכבר נחפרסם, והאריכות בזה אך למותר

ד) ובהיותי בזה אזכיר מה שיש לדקדק קצת בדברי הגמרא בנדרים שהבאנו, האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול ל נדר לאלהי ישראל, ויש להבין הלשון נדר גדול דקאמר, ונראה לי לשער עפ"י דברי הגמרא בשבת (ס"ח ע"א) דאם תנא כלל גדול מכלל דאיכא קטן, דאם ליכא קטן ל"ש גדול, והנה במה שאמר אשכים ואשנה פרק זה וכו' יש שני ענינים של מצוה, והיינו עיקר הלימוד שמקבל עליו, וגם מה שמקבל עליו להשכים בבוקר וללמוד, שזה הוא ענין של מצוה בפ"ע, וכדאיתא בתמיד (ל"ב ע"א), כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות וכו', אכן משכחת לי' נדר של מצוה כזה שלא יהי' בו רק ענין אחד של מצוה, והיינו שיאמר אשנה פרק זה ולא יאמר אשכים ואשנה, ולכן קרא להא דאמר אשכים ואשנה נדר גדול, כלומר שהוא בבחינת גדול לעומת עוד סוג אחד מנדר של מצוה דהוה קטן לגבי', וכגון שקיבל עליו ללמוד אבל לא בהשכמה

ה) ועיין בספרי הדרש והעיון פ' בא מאמר ע"ט שתמהתי ע"ד הגמרא בשבת הנ"ל, דכל היכי דתנא התואר גדול מכלל דאיכא קטן, ואיך אפשר למינקט כל כי האי כללא, והרי מצאנו כביכול להקב"ה שנקרא גדול, האל הגדול הגבור והנורא (דברים י' י"ז) וכן שם (ו' כ"א) אל גדול ונורא, וצ"ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, כאשר כן מצאנו פעמים רבות שיש חילוק בין לשון תורה ללשון חכמים, כדאיתא בחולין (קל"ז ע"ב), לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמה, וגדולה מזו מצאנו, שיש חילוק בין לשון תורה ללשון נביאים, כמ"ש התוס' בקדושין (ל"ז ע"ב) ד"ה ממחרת, דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד, וה"נ בלשון חכמים התואר גד גדול מורה שיש קטן, משא"כ בלשון תורה, ועיין שבועות (מ"ה ע"א) תקנות גדולות שנו כאן גדולות מכלל דאיכא קטנות, ואכ"מ להאריך בזה

סימן נד

בדבר השאלה בצמוקים שעמדו על הכירה להתבשל לעשות מהם יין לקידוש, ואחרי שנגמר בישולם נגעה נכרית בקדירה והזיזה אותה ממקומה, אם יש בזה חשש משום יי"נ

א) הנה ביו"ד סי' קכ"ג סעיף ג' איתא, דיין מבושל שנגע בו העכו"ם מותר, וא"כ לכאורה י"ל דגם בנידון דידן דינו כיין מבושל, ואין חשש מחמת מגע עכו"ם, אכן זה ליתא, דשאני יין מבושל שהי' יין גמור וע"י הבישול פקע שם יין מיני', משא"כ כאן אדרבה ע"י הבישול נעשה יין וי"ל דנאסר בנגיעת נכרי כמו יין צמוקים ע"י שרי' שנאסר בנגיעה, כדאיתא ביו"ד שם סי' קכ"ג סעיף י' ברמ"א. אמנם גוף דבר זה, אם ע"י בישול הצמוקים נעשה יין כמו ע"י שרי' אינו ברור, כי יש אומרים דלא נעשה יין רק בכבישה שלשה ימים, אבל ע"י בישול לא נעשה יין. ובספרי ברכת אהרן מאמר קמ"ג הארכתי בפרט זה, אם בצמוקים שנתבשלו במים יש תורת יין עליהם, והבאתי שם שדעת הגאון מהרש"ק זצלה"ה דאין לקדש על יין כזה, דשאני ע"י שרי' שלשה ימים שמתהפכין המים ליין, משא"כ ע"י בישול, אין זה אלא מים שקבלו טעם צמוקים. אכן דעת הגאון מבוטשאטש באשל אברהם או"ח סי' רע"ב, דיין צמוקים ע"י בישול הוה יין גמור ומקדשין ומבדילין עליו, וא"כ לענין שיאסר בנגיעת נכרי יש לסמוך על דעת האומרים דע"י ביש ול הצמוקים לא נעשה יין ולא נאסר

ב) אולם מה שיש לעיין בענין שאלתנו, כיון שזה היין ילקח לקידוש, א"כ כשבאנו להכשירו אחרי נגיעת הנכרית הוה כתרתי דסתרי אהדדי, דמצד אחד נניח דל"ה יין ולא נאסר בנגיעה, ומצד השני נאמר דהוה יין ויברכו עליו בפה"ג ויקדשו עליו, וזה הוה שני מושגים הפוכים בנושא אחד. ויש לדמות זאת להא דאיתא בעירובין (ע"ו ע"א) דל"ש לומר שדבר זה עצמו יהי' לגבי האי בית ולגבי האי בית שפר, דממנ"פ אי לגבי האי הוה בית לגבי דהאי נמי בית הוה, ואי לגבי דהאי בית שער לגבי דהאי נמי בית שער, ועיי"ש ברש"י שביאר הענין, דל"ש לומר שבדבר אחד דאיתא קמן ישתנה הדין מגברא לגברא, דלאיש הזה נחשוב הדבר לבית, ולאיש השני נחשוב את הדבר הזה עצמו לבית שער, שאם נאמר כן, יהי' מילי דרבנן כחוכא וטלולא, ולא ניתן פה לצדוקים לרדות, ומכש"כ דל"ש לומר באיש אחד שישתנה הדין ממקרה למקרה באותו דבר עצמו, וה"נ ל"ש לומר, שאותו משקה עצמו, לענין איסור נגיעה לא יהי' נחשב ליין, ולענין קידוש יהי' נחשב ליין, שזה יהי' כחוכא וטלולא, ועיין ב"ב (קל"ב ע"ב) בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן, ועיי"ש ברשב"ם בחד גופא לא פלגינן למפרע ולהבא באשה אחת, וה"נ ל"ש למפלג משקה אחד למפרע ולהבא, דלמפרע ליה יין ולהבא הוה יין וכמ"ש

ג) אכן כד דייקינן נראה שאין זה סתירת בין המושגים, דאפי' האומרים שע"י בישול נתהפכו המים ליין י"ל דזה דוקא אחרי כלות הבישול כשיצטננו, אז אמנם תורת יין עליהם, אבל בעת שעומדת עוד הקדירה על הכירה, י"ל דהכל מודים דליכא עוד תורת יין שיאסרו בנגיעה. ויש להביא סמוכין לזה, דהרי גם ביין צמוקים ע"י שרי' הי' מהראוי לומר דלא נאסרו בנגיעה, רק לאחר המשכה, כמו יין גמור דלא נקרא יין להתנסך עד שנמשך, ורק דאנן מחמרינן דגם בלא המשכה הוה יין ונאסר בנגיעה, עיין או"ח סי' ר"ב סעיף י"א ובטו"ז ובמג"א שם, א"כ י"ל דזה דוקא בשרי' אבל בבישול בלא המשכה אין להחמיר, כיון שכל עיקר הדבר אם ע"י בישול סלקא להו תורת יין אינו ברור עוד, א"כ די להחמיר אחר המשכה, אבל לא קודם המשכה, לכן גם בנידון שאלתנו יש להקל דלא נאסר היין בנגיעה ומ"מ למעשה יש להתישב עוד

סימן נה

ב"ה סאמבור ליל א' לימי החנוכה תרפ"ז

בדבר המנורה החדשה לחנוכה שנעשתה בעד