אבי הנחל צא

גופין מחולקים בבע"ח, ואם אכל אבר מן החי מה' בהמות או שתלש חלב כו' חייב על כל א' וא', וכתב המ"ל וקשי' לי משוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' שאינו חייב אלא א' עכ"ל, וזה לא קשה מידי דאיפשר לומר דאזלינן בתר גמר השחיטה והוי כשחוטין ולא אמרינן גופין מחולקים אלא בבע"ח, אך קשה מהא שהקשתי מהך דהשוחט פרה ואח"כ שחט שני בני' סופג שמונים, ודוחק לחלק דהתם בחולין לענין מלקות הוי התראה מחיים, וע"כ אמרינן דגופין מחולקים, משא"כ בהא דשחוטי חוץ דהוי לענין חטאת ואזלינן בתר ידיעה וידיעה הי' לאחר שחיטה ע"כ לא אמרינן דהוי כגופין מחולקים, ועוד דהא אמרינן בכתובות (דף מה) דת"ק סובר דאזלינן בתר חטא ולא בתר ידיעה, וכן פסק הרמב"ם, וע"כ נראה לי, ליישב דעת הרמב"ם והוא שהרמב"ם סובר להלכה דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וכמו שכתב הפמ"ג בספ' ר"י בחולין (דף כ"ט) והביא ראי' מפ"ד ה' שחיטה (ה' י"ג) שכתב ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וכן בפ"א מה' פהמ"ק שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף עיי"ש מה שתמה על היש"ש, וע"כ נראה לי דמה שפסק דבאותו ואת בנו מתחייב שתים הוא משום תחילת השחיטה, ובתחילת השחיטה הוי כשאר בע"ח דאמרינן דגופין מחולקים, אבל לענין חטאת בשחוטי חוץ כיון דשוחט הכל בהעלם א', ועל סוף השחיטה אינו מחוייב על ה' זבחים רק חטאת א', ע"כ ממילא גורר לתחילת השחיטה נמי, וכמו דאמרינן בשבת (דף ע') אמר רבא קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת ןזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגות מלאכות ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגות מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה אבל נודע לו כו' אביי אמר טחינה נמי גוררת טחינה שם טחינה א' הוא וכן פסק הרמב"ם (פ"ז מה' שגגות) וע"ש בלח"מ עכ"פ הכא כיון שנודע לו כא', ועל סוף השחיטה נפטר על כולם בחטאת א' והסוף השחיטה עם תחילת השחיטה הי' בהעלם א', ואינם חלוקים לחטאות ממילא נגרר תחילת השחיטה עם סוף להיות נפטר על כולם בחטאת א' ואזלינן בתר סוף, ולא הוי כבע"ח דגופין מחולקים, ועיין תוס' שם מה שכתבו בשם הרשב"ם ודו"ק

והנה בזה שביארתי דשבתות כגופין דמי בזה כראה לי ליישב מה שהקשה השעה"מ על הראב"ד פי"א מה' איסורי ביאה, וזה לשונו וכתב הריטב"א דהראב"ד פי' דלעולם קדם איסור נבילה ליוה"כ, דאין דנין בענין זו בחתיכה עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה, והאי משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבילה, ואע"ג דעדיין לא מתה זו האיכא כמה נבילות בעלמא דמיחסר בהו, ולא חל עלי' איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא הי' שם יוה"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו, וק"ל מסוגי' דשמעתין דקידושין (דף ע"ז) דאמריכן דאלמנה ונעשית גרושה ה"ל איסור מוסיף, דאלמנה מותרת לכהן הדיוט, נתגרשה מיגו דאיתוסף כו', ואם איתא הרי איסור גרושה קדים, דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושה דעלמא מדין כהן הדיוט, ואיסור דאלמנה לא חייל אלא משעה שנעשה כה"ג, וכיון שכן ה"ל לומר דאינו חייב משום אלמנה, וליכא למימר דאיירי בשמינוהו לכה"ג משעה שהביא ב' שערות דכגון דא ה"ל לפרש, ובר מן דין קשה דהיכי קתני בברייתא דאם זינתה ונתחללה אינו חייב אלא אחת הא ה"ל לחייבו משום גרושה וחללה ג"כ, דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות וחללות דעלמא וצ"ע

ותו קשה על הראב"ד שהא דגרסינן פ' ג"ה (דף קא) דשוגג ועשה מלאכה בשבת ויוה"כ חשוב איסור בת א' וחייב ב', ולדעת הראב"ד הא איסור שבת קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בשבת קודם שיבוא שם יוה"כ עלי' וכההיא דנבילה ממש וליכא למימר דהתם ודאי מיירי כשהביא ב' שערות בשבת והוא יוה"כ כו' עיי"ש, וע"כ נראה דלא למשוי להראב"ד כטועה בכמה מקומות בסוגי' הש"ס דהראב"ד לא אמר אלא בנבילה דלא הוי גופים מחולקים, וע"כ כל הנבילות הוי כחדא ולא משגיחין שיחול דווקא בחתיכה זו, אבל בבע"ח דגופין מחולקין, וכן בשבת דהוי גופין מחולקים, לא אמרינן כיון שנעשה גדול בשבת זו חל עלי' איסור שבתות של כל השנה, כיון דשבתות כגופין דעי, ואין שבת זה שייך לשבת השני, וכל שבת חלוק בפני עצמו וכמו שאבאר לקמן לא אמרינן דכיון שחל עלי' שבת זה חיילי כולם עלי' וכן לענין אלמנה וגרושה, [דאלו"ה תקשה להראב"ד מסוגי' דיבמות (דף ל"ג) מהא דאשת איש דקאמר דשוינהו שליח כו' ע"ש ודו"ק, אך אעפ"כ תקשה עלי' מכמה סוגי' בש"ס מהא דחולין (דף פט) דאמרינן התם אלא הכא בולדות קדשים עסקינן וקא סבר נוהג בשלי' וקא סבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדי הדדי קא אתו, אבל אי לאו"ה לא חייל איסור מוקדשים על גיד, ואמאי לא ניחא דאתי בב"א משעה שנעשה גדול, אך איפשר לומר דלענין מעילה פסק הרמב"ם דאפי' תמחויים מחולקים ומכש"כ בזבחים רבים דגופין מחולקים עיי"ש, וא"כ כיון דהוי גופים מחולקים ע"כ לא אמרינן דחל בב"א, אך מסוף הסוגי' שם יש קצת סתירה]

גם לכאורה תקשה מהא דכריתות (דף כ"ג) דר"ש סבר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין, ולדעת הראב"ד הוי בת אחת משעה שנעשה גדול, ואיפשר ג"כ לומר דר"ש לטעמי' בכריתות (דף ט"ו) א"ר שמעון לא כך שאלו ר' עקיבא אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם א' מהו חייב אחת על כולן, או חייב על כל א' וא', וכתבו התוס' רי"ד בקידושין (דף ע"ז) וכתב שם, וזה לשונו ולא מצאתי חילוק חטאות בשחוטין אלא באוכל נותר מה' זבחים בהעלם א' דהוא פלוגתא דתנאי פ' אמרו לו (דף טו), ונראה לי מאן דמחייב על כל א' וא' דווקא בזבחים קא מיחייב משום דחשיבי, וחשיבי לי' גופין מחולקים, אבל אכל חלב מחמשה בהמות מודה דאינו חייב אלא אחת. עיי"ש עכ"ל, וע"כ כיון דס"ל לר"ש דבזבחים לענין נותר הוי כגופין מחולקים משום דקדשים חשיבי, ע"כ אומר ר"ש דאין פיגול בעולין ואין נותר בעולין משום דלא אמרינן דחיילי בב"א, (או איפשר לומר דלא הי' בשעה שנעשה גדול פיגול ונותר), וכן הא דאמר התם בכריתות (דף כג) דבקדשים שמעינן לרבי דאמר דאיסור חל על איסור דהא איסור מעילה קל הוא מיתה ואיסור קדשים איסור חמור כרת ואתי איסור מיתה חייל על איסור כרת, ולא אמרינן דהוי בת אחת משנעשה גדול וחל עלי' מעילה מיד, ואיפשר לומר כמו שביארתי תחילה דלענין מעילה אפי' שחוטין הוי נמי גופין מחולקים וכמו שפסק הרמב"ם דתמחויים מחולקים לענין מעילה, וה' זבחים עדיף מה' תמחויים, וכמו דאמרינן שם בכריתות (דף טו) א"ר יהושע שמעתי באוכל מזבח א' בה' תמחויים בהעלם א' שהוא חייב על כל א' וא' משום מעילה, ורואה אני שהדברים ק"ו, וכיון שפסק הרמב"ם דבמעילה משום שעשה המאכיל כאוכל כו' ע"כ תמחויים מחלקים, א"כ בזבחים שחוטים נמי גופים מחולקים, וכל היכא דגופים מחולקים לא אמרינן דלא משגחינן בחתיכה זו, וכמו שביארתי, וכמו דאמרינן להדי' בסנהדרין (דף פא) אמר ר"א ב"א לרבא חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו לידון נמי אאיסור א"א, דהא א"ר אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף, א"כ משמע דאשת איש הוי מוסיף על חמותו, ולדעת הראב"ד חל עליו איסור א"א משעה שנעשה גדול, וחמותו כיון שלא נשא עדיין בתה לא הי' עלי' שם חמותו. א"כ הוא בהיפוך דא"א קדים, אלא ודאי דכל היכא דהוי גופין מחולקים רואים דווקא על חלות האיסור באשה עצמה וכמו שביארתי, אלא דעדיין תקשה עלי' מהא דחולין (דף קא) מהא דהאוכל ג"ה של נבילה דחכמים אומרים דאינו חייב אלא אחת משים דלא חל נבילה על איסור גיד דקדים, ולדעת הראב"ד הוי ב"א משעה שנעשה גדול נאסר בכל הנבילות, וכן מהא דחולין (דף ק"ג) בענין אכל חלב מן החי מן הטריפה, וכן מהא דחולין ודף קיג)

וע"כ נראה לי דבזה עודה הראב"ד דהיכא. דבשעה שנעשה גדול חלו עלי' האיסורים, ע"כ אזלינן בתר האיסור שקל תחילה על החפץ, וכיון שחל תחילה איסור א' על החפץ ע"כ אינו חל אח"כ האיסור השני, רק דבהא סובר הראב"ד דאם בשעה שנעשה גדול לא הי' איסור השני בעולם כגון נבילה ויוה"כ דלא הי' עדיין יוה"כ בעולם, ע"כ אפמרינן דאיסור נבילה חל תחילה ושוב לא חל עלה איסור יוה"כ, דכיון דבשעה שנעשה גדול חל עלי' איסור נבילה, ע"כ אפי' לא נתנבלה אז הנבילה ההיא אעפ"כ חל עליו איסור נבילות מקודם ושוב לא חל עלה יוה"כ, אבל אם בשעה שנעשה גדול חל עלי' שני איסורין בב"א, בודאי אזלינן בתר האיסור שחל על החפץ גופה תחילה דאל"כ לשיטת הראב"ד הוי כל האיסורים בב"א, ובזה יתיישב כל הקושיות שהקשיתי על הראב"ד]

ומעתה צריך לבאר דמ"ט שבתות כגופין דמי, ואיזה התחלקות ביניהם דלכאורה יום השבת הוא רק שלילת המלאכה, וא"כ כל השבתות שוין בשלמא לדברי ר"ש בכריתות (דף ט"ו) שאמר ששאלו ר' עקיבא לר'