אבי הנחל צ

עובר בעשה, וכן פסק הרמב"ם פה' מה' ערכין שזהי לאו הבא מכלל עשה, ויש לומר דדווקא המקדיש הוא דחייב אבל המחלל פטור ואין טעם לחלק כו' ולדעת האומרים ל"ת חמורה מן העשה ניחא קצת עכ"ל, פי' וא"כ אעפ"י דהמחלל נמי עובר בעשה, אבל מ"מ לענין תמורה הוא לאו ונראה לי שטעה בזה, דלפי דבריו הא דאיתא ברמב"ם שאם כונתו לאחולי היינו לבדק הבית, וזה אינו דלאחולי היינו שהתמימה נכנס לקרבן תחת הבעל מום, וכמו דאמרינן פ"ק דתמורה (דף ט) בעי ר' אבין לר' יוחנן דאמר אין ממירין וחוזרין וממירין הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו והומם וחיללו על אחר מהו שיחזור וימיר, אמר אביי הא קא מיבעי לי' כו' אי גוף אחר באותה קדושה כו' אלמא דלאביי גופא אם הומם וחיללו על אחר קדוש השני באותה קדושה, וכן אמרינן התם בעי ר' אבין הפריש אשם להתכפר בו והומם כו' מהו שיוסיף עליו חומש כו' אי שני גופין וקדושה א' קא מיבעי לי' תיבעי לי' בלא נתכפר באחר אלא הומם הראשון וחיללו והוסיף עליו חומש כו' וכי אמר ר' יהושע הקדש שני אינו מוסיף בה חומש כגון מתפיס בעל מום לבדק הבית וחיללה בבעל מום אחר דהאי לא מחדש בה מידי, אבל הכא דמתפיס תם בבעל מום דהא חזי למזבח הקדש שני קרינן בי' דההוא קמא לא חזי אלא לדמי, והאי חזי למזבח, וקדושה חדשה היא, אלמא דאם מחללין תמימה על בעלת מום, התמימה עומדת להקרבה, ובמ"א הארכתי בזה הרבה

והכי משמע נמי בפ"ק דר"ה (דף ה') אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהומם בתוך הרגל וחיללו ועבר עליו הרגל, אלמא דאם מחלל על בעל מום, הוא עצמו קרב לגבי מזבח, והכי משמע ברמב"ם (פי"ד מה' מעשה הקרבנות ה' י"ד) הקדיש בהמה למזבח ועבר' עלי' שני רגלים ונפל בה מום ופדאה ע"ג בהמה אחרת אינו עובר עלי' בל"ת עד שיעברו על האחרת ב' רגלים, וכן ביומא (דף ס"ג) רבינא אמר כגון שהומם וחיללו על אחר, אלמא דאם מחלל על אחר נעשה אותו אחר מה שהי' ראוי לראשון להיות וכן אמרינן בפ"ק דתמורה (דף ו) רבא אמר לא נצרכא אלא כגון שהומם בו ביום וחיללו על חבירו עיי"ש בתוס' והא שאומר בירושלמי (שם) אהן תחת משמש לשון חילול ולשון תמורה מי שקדם הקדישן את מומן ה"ז תחת זו בא להקריב תמימה אומרים לו לדמים קדשה פי' התמימה השני', בא לוכל בעל מום אומרים לו לתמורה קדשה, וכמו שביארתי בספרי נ"י (ס' א) פי' שבא לוכל בעל מום דהיינו ההקדש הראשון שנעשה בעל מום אומרים לו לתמורה קדשה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש, היינו מקודם דאסיק דלא שביק אינש התירא ועביד איסורא, אבל לבסוף דמסיק אר"י ב"א מכוין שהוא יודע שכל המימר לוקה אף הוא לא עלתה על דעתו להמיר נפשט הספק הראשון ג"כ דודאי כוונתו לקדשי מזבח]

עכ"פ הרי נתבאר שבתמורה לקי על כל בהמה ובהמה, וא"כ קשה דהא איפשר להמיר בב"ד, ואעפ"כ אמרינן דגופים מחולקים, ע"כ נראה לי לומר כמו שכתב הריא"ז דבבהמות בע"ח נמי אמרינן גופים מחולקים, וע"כ אם אכל אבר מן החי מה' בהמות או שתלש חלב מה בהמות או ששתה דם הקזה מה' בהמות בהעלם א' חייב על כל א' וא', והא דאמרינן בכריתות (דף ט"ו) דאם שחט ה' זבחים בחוץ דאינו חייב אלא אחת, וכן פסק הרמב"ם, איפשר לומר משום דשחוטי חוץ עיקר הלאו לא נגמר אלא בגמר שחיטה, וכמו דאמרינן בחולין (דף כ"ט) אמר ר"ש ב"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף, ואפי' לר' יוחנן דאמר ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ה"מ אם נגמר בהכשר בסוף, וכמו שכתבו התוס' במה שהקשו מחולין (דף מא) לשיטתם שכתבו דאפי' בבהמה בסימן א' מתחייב ותירצו דהא דמחייב בסימן א' הכא היינו משום דגמר השני בפנים אבל התם מכיון שנאסרה בסימן ראשון לא חשוב סימן שני אלא כחתך עפר בעלמא כו' עיי"ש, אבל עכ"פ בבעלי חיים אמרינן דגופין מחולקים, ועיין בחולין (דף פ"א) ע"כ שאל ר"ע מר"א אם שבתות כגופין דמי' לענין שכל שבת נחשב בפני עצמו, פי' אם הטעם דאמרינן דגופין מחולקים הוא מפני שגרם להם הרבה חטאות, וע"כ בשבת אפי' אם נאמר דשבתות כגופין דמי' אעפ"כ לא שייך גבי שבתות שהוא גרם להם כמו דאמרינן בכריתות (דף ט"ו) ע"ז הביא ראי' מנדה מה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה כו' אמר לו שמנדות אין ראי' שבנדות הוא גרם להם חטאות הרבה, וע"כ הביא ראי' מקטנות, וע"ז השיב שאעפ"י שאין בהם עכשיו יש בה לאחר זמן, וע"כ הביא ראי' מבהמה שלא שייך בה אזהרה ולא חטאות הרבה ואעפ"כ אמרינן דחייב על כל בהמה ובהמה, וכן בשבת נמי גופין מחולקין, וע"ז אמר לו השבת כבהמה, וכשם שבבהמה גופין מחולקים הכא נמי בשבת, וכמו דאמרינן בגמ' שם אמר רבה מסתברא שגגת שבת וזדון מלאכה פשיטא לי' דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק וזדון שבת ושגגות מלאכות הוא דבעי מיני' אי כגופו דמי' ולא קבל מני' כו'

והנה אפי' אי אמרינן דשבתות כגופין דמי, זהו דווקא בזדון שבת ושגגת מלאכות וע"כ כיון דשבתות כגופין דמי, ה"ל כשני מלאכות שאינן דומות זו לזו כגון זרע וקצר, ואע"ג דעשה מלאכה אחת, אך לענין זה מועיל הא דשבתות כגופין, אבל בשגגת שבת ליכא למימר דשבתות כגופין דמי, דבשגגת שבת אפי' במלאכות שאינם דומות נמי אינו חייב אלא אחת, (ובזה נראה לי ליישב מה דאמרינן בכריתות (דף ט') בעי מיני' ר' חנינא מורנאה מר' יוחנן הבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת מהו חייב על כל אחת ואחת, או אינו חייב אלא אחת, א"ל חייב על כל אחת ואחת, ומ"ש מחמש העלמות בשפחה אחת, א"ל אין שפחה אחת גופין מחולקין ה' שפחות גופין מחולקין ומכלן דגבי שפחה גופין מחולקין, א"ל לאי אמרת גבי עריות ואשה לחלק על כל אשה ואשה גבי שפח נמי כתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה, וכתבו התוס' תימא דהכא בעינא לחלק אע"ג דגופין מחולקים, והתם בחולין (דף פ"ב) לא תשחטו ביום א', משמע דפשיטא דחייב גבי שחטה ואח"כ שחט בכ' משום דגופין מחולקים, אע"ג דליכא קרא, וכן לקטן פ' אמרו לו (דף י"ז) דאמרו שבתות כגופן דעי' עכ"ל, ולי נראה דהא דאמרינן שבתות כגופין דמי היינו דווקא בשגגות מלאכות, וע"כ כיון שבשגגות מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה ה"ל שבתות כגופין, וה"ל כשינוי מלאכות, וכן באותו ואיא בנו אם הי' ע"י התראות מחולקות הי' חייב מחמת התראות וע"כ מהני הא דגופין מחולקים לחייב על כל א' וא', משא"כ הבא על חמש שפחות חרופות איך נאמר דגופין מחולקים והלא בא על שפחה א' בה' העלמות, אין ההעלמות מחולקים, וא"כ איך כאמר דע"י גופים יהי' יותר מחמש העלמות בשפחה א', וע"כ בעינן קרא, אבל היכא שהעלמות מחולקות בגוף א', ע"כ אמרינן דגופין מחולקים אפי' בהעלם א', והכא בעי קרא משום דבגוף א' אין העלמוח מחולקות. [וגם לא שייך משום שהוא גרם להם, דהא גבה ליכא קרבן כמו דאמרינן בכריתות (דף י')]

ובזה יתבאר הא דאמרינן בשבת (דף ס"ח) וחייב על הדם אחת ועל החלב א' כו' והקשו התוס' על הא דאמר וחייב על הדם א', ואע"ג דמילתא דפשיטא היא דאכל מה שאכל דם אינו חייב אלא א' כיון שאין בדם חילוק איסור כמו שיש בשבת חילוק מלאכות, וכל אדם נמי בלא תינוק שנשבה אינו חייב אלא א', ולפי מה שביארתי איפשר לומר כמו שכתב הריא"ז דבבהמות בע"ח נמי אמרינן גופים מחולקין, ואם אכל אבר מן החי מה' בהמות או שתלש חלב מה' בהמות, או ששתה דם הקזה מה' בהמות שחייב על כל א' וא', אבל בתינוק שנשבה אינו חייב אלא א', [ומה שכתבו התוס' ק"ק דהא ר"ע איירי בה, ור"ע לא קיבלה בכריתות (דף טו) בהא דתמחויים מחלקים

], אך אעפ"כ קשה לי על מה שכתב הרמב"ם שהשוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' חייב על כל אחת וא דמ"ש מהא דחולין (ד' פ"ב) שחט פרה ואח"כ שחט שני בני' סופג שמונים, אלמא דלא אמרינן החילוק שבשחיטה הוי כמי דלא הוי בע"ח, דאי אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף, א"כ עיקר החיוב אינו אלא בגמר שחיטה, ואי אמרינן דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף, אעפ"כ כיון דאמרינן בחולין (ד' פ"ט) דאם נתקלקלה שחיטה לא הוי שחיטה מעיקרא וע"כ הוי כשחוטין ואינם גופים מחולקים דא"כ אמאי פסק הרמב"ם (פ"ב מה שחיטה ה' י"ב) דהשוחט פרה ואח"כ שחט שני בני' לוקה שתי מלקיות, אלמא דאפי' בשחיטה הוי כמו בע"ח ואמרינן דהוי גופים מחולקים, וא"כ אמאי פסק (בפ"ו מה' שגגות ה' ב') שהשוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א', ומה שכתב המ"ל שם כתב ריא"ז דגם בבהמה אמרינן