אבי הנחל פט

אמרינן לרבות שוגג כמזיד, וא"כ כיון דבעינן התראה איך יהי' אומר מוחר, אך לדברי ר' יוסי ב"ר יהודה גופא ניחא דהא הוא ס"ל דהטעם דהתראה הוא להבחין בין שוגג למזיד, וע"כ כיון דאתרבי אומר מותר ממילא א"צ התראה כלל, אך לדעת הרמב"ם (בפ"א מה' תמורה ה' ב') שכתב א' המימר בזדון או שהמיר בשגגה ה"ז עושה תמורה ולוקה, כיצד התחכוין לומר תמורת עולה שיש לי ואמר ה"ז תמורת שלמים שיש לי ה"ז תמורה ולוקה, אבל אם דימה שמותחר להמיר והמיר כו' ה"ז תמורה ואינו לוקה עלי', וא"כ כיון שאומר מותר לא לקי א"כ בעינן התראה]

ולכאורה יש להביא ראי' דמיירי בתמורה אפי' בלא התראות מחולקות, והוא ממה שביארתי בספרי ע"י (ס' ה) ובספרי נ"י (ס' י"ד) במה שהקשה הש"א על הא דאמרינן בפסחים (דף ס"ג) בהא דפליגי ר' יוחנן ור"ל בהשוחט את הפסח על החמץ אי בעינן שיהא עמו בעזרה או לא, ואמרינן התם דפליגי בהתראת ספק דר"י ס"ל התראת ס' שמי' התראה וע"כ לא בעי שיהא עמו בעזרה, ור"ל סובר דלא שמי' התראה, והקשה הש"א דאפי' עמו בעזרה הוי נמי התראת ספק דילמא ביטל את החמץ, והוכיח מזה דחמץ שקבל עלי' אחריות לא מהני ביטול כיון שבעצם אינו שלו, ותירצתי בספרי ע"י (ס' ה) דכיון שקיבל עלי' התראה מוכח דלא ביטל, וכן מצאתי להמק"ח שכתב ג"כ דמדקיבל התראה ודאי עובר על לאו דשוחט את החמץ ולא ביטל, והוכיח מזה דאיך מתרין בו בשבת על זריקה דילמא נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע ועיין בספרי נ"י (ס' י"ד) שדחיתי זה התירוץ, דלא מספיק דהא התם אמרינן דאפי' לא' מבני חבורה עיי"ש

אבל מ"מ מסתבר דכיון שקבל עלי' התראה בודאי כונתו לעבירה, וא"כ קשה ע"ז דא"כ מאי בעי לה בתמורה (דף כ"ז) אי כוונתו לאחולי ולא לקי או כוונתו לאתפוסי ולקי הא כיון שביארתי דבעי התראה, א"כ מאי בעי לה הא כיון דקיבל התראה ודאי כוונתו לעבירה, אלא ודאי דכל הבעיות מיירי שהתרו בו, ובחדא התראה מתחייב על כל א' ומזה התראה אין ראי' דילמא קיבל ההתראה על התמימה וע"כ מיבעי לי' על בעל מום, ואע"ג דבעי אביי בהי' לפניו שתי בהמות של קודש בעלת מום כו' מי אמר לאתפוסי ולקי, איפשר לומר דס"ל כריב"י וכהגירסא דבתמורה לקי אעפ"י שאומר מותר, והרמב"ם שהביא להלכה (בפ"ב מה' תמורה ה' ג) אע"ג דס"ל דאומר מותר לא לקי וא"כ בעי התראה, אך הרמב"ם לא הביא בכל הבעיות אלא באופן דא' מהם תמימה, וע"כ כיון דא' מהם תמימה, א"כ איפשר דמקבל התראה מחמת התמימה ועל השאר לא שביק התירא ועביד איסורא, אבל אי בעינן התראה לכל א' וא' א"כ מאי בעי לה הא מוכח מחמת התראה דודאי עבר דאלו"ה למאי קיבל התראה, אלא ודאי דסגי בהתראה א' ע"כ ולוקה כמה מלקיות, וע"כ כתב הרמב"ם דעל השאר אינו לוקה משום דלא שביק אינש התירא ועביד איסורא אפי' אתחזק, אבל אם נאמר דבעי' התראה לכל א' וא', א"כ התרו בו התראה לכל בהמה, א"כ מוכח מהתראה דכוונתו לעבירה

ועוד דכיון דממיר בבת אחת כמו דאמרינן בתמורה בעי אביי הי' לפניו שתי כו' וכן ברמב"ם פ"ב מה' תמורה הי' לפניו ג' בהמות כו' וכן אם אמר י' בהמות אלו תחת י' בהמות אלו וא' מהם בעלת מום אינו לוקה רק תשעה מלקיות משמע דאמר בבת אחת הרי אלו תחת אלו, ובב"א אינו חייב רק אחת אפי' כמה התראות והא דאמרינן במכות (דף כ"א) נזיר שהי' שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היינו אם שתה בזה אחר זה והי' התראה לכל שתי' וכן פי' הריב"ן במכות (דף כ') והתנן נזיר שהי' שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה ופי' הריב"ן ומתרין בו לכל שתי' ושתי', וכן משמע מהא דאמרינן התם הני ד' וה' קרחות ה"ד אלימא בזה אחר זה ובחמשה התראות פשיטא, אלא בחדא התראה כו' אלמא דווקא בזה אחר זה ובחמשה התראות ועיי"ש בתוס' בד"ה לא צריכא, וזה לשונם ותימא אכתי מה תירץ כיון דליכא אלא חדא התראה אמאי מיחייב ה' ואי משום דעשה בבת אחת אכתי מה בכך כיון דחד לאו איכא, וכי אדם אוכל ב' זיתי חלב בבת אחת ובחדא התראה מי מיחייב שני מלקיות משום דה"ל התראה אכל חדא וחדא, וי"ל דשאני הכא דגלי קרא אכל קרחה וקרחה דקרחות מחולקות כמו גופין מחולקים עכ"פ משמע מרש"י ותוס' דהא דהתראות מחלקות היינו דווקא בזה אחר זה אבל לא בב"א, וא"כ הכא אם המיר בבת אחת ודאי הטעם משום דגופין מחולקים אפי' בבהמות נמי ודו"ק ועיין בחולין (דף פ"ב) נזיר שהי' שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה והוא שותה אל תשתה והוא שותה חייב על כל א' וא', אלמא דווקא בזה אחר זה, ועיין בפי' המשניות להרמב"ם שכתב נזיר שהי' שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת וכתב וכשהתרו לו ג"כ ואמרו לו זה שאתה שותה שיעורו כך וכך ועל כל שיעור כך ממנו אתה חייב כו' כפי השיעורים וכך פי' בירושלמי עכ"ל, ובודאי הכוונה על הירושלמי (פ"ק דנזיר) וזה לשונו אבל אם הי' צלוחית אחת של יין והתחיל לשתות בה אמר לו תהא יודע אם תשתה את כולה יש בה עשרה זיתים ותתחייב כו' מקבל התרא' בדעת הזאת, אך עיין שם בק"ע שכן נראה דעת הרמב"ם שחזר בו ממה שפירש במשנה, וע"כ לא הביא מזה בחיבורו, אך לפי מה שכתב הרמב"ם פ"ב מה' מאכלות אסורות ריסק נמלות והביא אחת שלימה וצרפה לאלו שנתרסקה ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקיות חמש משום הנמלה האחת וא' משום כזית נבלת הטמאים וכתב שם הכ"מ לאו משום שמא דנבילה אלא משום בשר שרץ טמא והחמש משום ברי' עכ"ל פי' שהכ"מ רוצה ליישב הא שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' מאכלות אסורות ה' ב) אין אסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד, ע"כ כתב הכ"מ דהא שכתב ואחת משום כזית מנבילת הטמאים, ומה שתמה הלח"מ, מה לאו דשרץ טמא תו איכא, וע"כ איפשר לומר דלדעת הירושלמי דההתראות מחלקות אם אכל שני שיעורים, וא"כ הי' איפשר לומר דהוי כב' שיעורים הא' משום ברי' והא' משום כזית, והכי איתא בירושלמי (פ"ו דנזיר) אכל מן הריסוסין כזית ונמלה חייב שתים (פי' משום ברי' ומשום כזית), (והא דחייב חמש לא נחית להכי) אין כיני (פי' אם כן הוא) אכל מן הריסוסין פחות מכזית והשלים להם נמלה חייב שתים אין כיני (פי' א"כ הוא) אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים (פי' אף דבנמלה עצמה אם יש בה כזית חייב שתים) ומשמע מהירושלמי דהכל משום שרץ אלא דנחשב כשתים משום ברי' ומשום כזית והראי' דהא אמר שם בירושלמי אף בצירופי נזיר כן אכל מן הצירופין ויש בהם כזית חייב, אכל מן הצירופין כזית וענבה חייב שתים אין כיני (פי' א"כ) אכל ענבה שיש בה כזית חייב שתים (פי' משום ברי' דלדעת הירושלמי הוי הענבה ברי') והא' משום כזית והתם חד איסור היא אלמא דלדעת הירושלמי חייב שתים משום כזית ומשום ברי' כמו אם הי' אוכל שני זיתים, והירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל אם מתרין בו בתחילה על השיעורים חייב על כל שיעור, כמו שהבאתי הירושלמי (פ"ו דנזיר) אמר לו תהא יודע אם תשתה את כולה ויש בה עשרה זיתים ותתחייב י' מלקות מקבל התריי' בדעת הזאת, וע"כ סובר נמי לענין ברי' וכזית ואפי' האי ברי' גופא מצטרף לכזית, וע"כ איפשר דהרמב"ם סמך את עצמו על הירושלמי דאפי' אי הוה איסור א' עכ"ז ההתראות מחלקות, א"כ הי' איפשר לומר דבתמורה נמי מיירי ע"י התראות מחלקות, אך כבר ביארתי דאם הי' התראה מיוחדת לא הי' הש"ס מסתפק דכיון שהתרו בו מוכח דלאיסורא קא מכוון, אלא ודאי דאפי' לא התרו, והטעם משום דהגופין מחולקין וכמו שביארתי

ואגב ראיתי להביא מה שראיתי להק"ע בירושלמי (פ"ב דנזיר) אילין קדשי מזבח שקדם הקדישן את מומן (כצ"ל) (וכבר הארכתי בפירושו של הירושלמי הזה בספרי נ"י (ס' א) והשגתי שם על הק"ע והפ"מ) ואמר ה"ז תחת זו בא להקריב תמימה אומרים לו לדמים קדשה, בא לוכל בעל מום, אומרים לו לתמורה קדשה וכתב הק"ע וזה לשונו אך הא דמסיק שם הי' לפלוני ב' בהמות חולין תמימות וג' הקדש, וא' מהם בעלת מום ואמר הרי אלו תחת אלו דתמימה תחת בעלת מום לאחולי דלא שביק התירא ועביד איסורא, וכן פסק הרמב"ם, קשה כיון דבהמה דתמימק דחולין נכנסת תחת הקדש לבדק הבית, א"כ אף בחילול עביד איסורא דהא קייל"ן המקדיש תמימים לבדק הבית