אבי הנחל פ

לא עבדי, ואם איתא דכ"ע מודו דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, א"כ מאי קשי' דהא ודאי דכרת ומלקות לא הוי ב' רשעיות כיון דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן

ועיין שם שביארתי שיש ב' מחילות הא' מחילה דמעיקרא והב' מחילה שלאח"כ והחילוק שביניהם שהמחילה דמעיקרא לא נחשב לתשלומין כלל, אלא כמו דליתא לחיוב כלל, משא"כ מחילה שאח"כ דהוי כמו שהי' החיוב ואח"כ נמחל ודמי לתשלומין כו', ולפי"ז איפשר לומר דהא דאמרינן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן היינו שהפטור מכאן ולהבא והוי כמו מחילה שמכאן ולהבא, וכמי שאבאר לקמן דכל מחילה שע"י יסורין אינו אלא מכאן ולהבא, וע"כ הוי כמו ב' רשעיות, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור דכיון שבא במחתרת והי' עליו חיוב מיתה, וע"כ בדמים קנינהו אפילו לאח"כ שנפטר ממיתה, והבאתי שם ראי' מהירושלמי (דפ"ט דסנהדרין) אם כשאמדוהו למיתה בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא, ר' הילא בשם ר"ש ב"ל חידוש מקרא הוא שיתן, ר' אבהו בשם ר' יוסי ב"ר חנינא אומד של טעות פי' דמקשה הירושלמי דמכיון שאמדוהו למיתה תחילה א"כ הי' עליו עונש מיתה ואעפ"י שהיקל אח"כ אעפ"כ צריך לומר קים לי' בדרבה מיני' וע"כ משני דחידוש הוא שחידשה התורה, ור' אבהו משני דאומד של טעות הי' פי' דאגלאי מילתא למפרע שבטעות הי' ולא הי' עליו חיוב מיתה כלל

והנה שם קצרתי בפירוש הירושלמי, וכעת נבאר כל הסוגי' של הירושלמי שם, ומתוך זה יתבאר הסוגי' דסנהדרין (דף ע"ח) מה שנדחקו שם רש"י ותוס', וגם הירושלמי יתבאר יפה דלא כהק"ע והפ"מ שנדחקו שם בפירושיהם כמו שיראה המעיין

והוא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ח) בשלמא לר' נחמי' היינו דכתיבי תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחי' וחד אמדוהו למיתה והיקל ממה שהי', אלא לרבנן תרי אומדנא למה לי חד אמדוהו למיתה וחי', וחד אמדוהו לחיים ומת, ור' נחמי' אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מב"ד זכאי, ופירש שם רש"י חד אמדוהו למיתה וחי' דלא תימא הואיל ויצא מב"ד חייב נקטלי' דהא דהדר חי' חס רחמנא עליו כו', והתוס' כתבו בשלמא לר' נחמי' היינו דכתיב תרי אומדני כו' ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך כדקאמרינן לעיל וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג אלא אתי קרא לאשמועינן דמשלם רפוי ושבת, ואע"ג דד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה כמו דאמרינן סנהדרין (דף ל"ב) דס"ד כיון דאמדוהו למיתה פטור, דהא משמי' הוא דרחימו עלי' עוד כתבו התוס' על הא דאמרינן וחד אמדוהו לחיים ומת, פי' בקונטרס, דבשניהם משלמין ממון, וקצת קשה דאמדוהו לחיים ומת ליהווי כחייבי מיתות שוגגין דפטורים, דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מב"ד זכאי

ולי נראה דהירושלמי סובר (כמו שאבאר) וכן הש"ס דילן דאמדוהו למיתה וחי הוי כחייבי מיתות שוגגין, ולא כמו שכתבו התוס' דס"ד כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמי' הא דרחימו עלי' אלא משום דהוי כחייבי מיתות שוגגין, ואפילו לפי מה שכתבו התוס' אפשר נמי לומר דס"ד כיון דאמדוהו למיתה אע"ג דחי ולא עבדינן בי' מיתה היינו משום דמשמיא הוא דרחימו עלי', אבל מ"מ הוי כחייבי מיתות שוגגין, והא שכתבו התוס' דמשמיא הוא דרחימו עלי' היינו שלא נאמר כסברת הירושלמי דאמר ר' אבהו בשם ר' יוסי ב"ח דאומד של טעות הי' פי' דאגלאי מילתא למפרע שלא הי' עליו חיוב מיתה כלל, ע"ז כתבו התוס' דס"ד ד כיון דאמדוהו למיתה פטור דמשמיא הוא דרחימו עלי', אבל עד עתה הי' בחיוב מיתה, וא"כ הוי כחייבי מיתות שוגגין וליפטר, וכמו שהקשו התוס' דאמדוהו לחיים ומת ליהוי כחייבי מיתות שוגגין

ועפי"ז יתבאר הירושלמי אם כשאמדוהו למיתה בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא (פי' דליהוי כחייבי מיתות שוגגין ויפטר), ע"ז משני ר הילא בשם ר"ש ב"ל חידוש, מקרא הוא שיתן (פי' דחידוש הוא שחידשה התורה דאין חייבי מיתות שוגגין פטורין בזה), ור' אבהו בשם ריב"ח משני דאומד של טעות הי' פי' דכיון שאמדוהו למיתה וחי' אח"כ, א"כ אגלאי מילתא למפרע דאומד של טעות הי' ולא הי' עליו חיוב מיתה כלל

וע"ז אומר הירושלמי מה מפקא מביניהון (פי' מה הנ"מ שביניהון) היקל ממה שהי' ולאח"כ הכביד ומת חייב, ר' נחמי' פוטר שרגלים לדבר, (פי' אם אמדוהו למיתה והיקל ממה שהי' ולאח"כ הכביד ומת שחייב לרבנן), מאן דאמר חידוש מקרא הוא שיתן נתן נתן, לא נתן מהו שיתן מאן דאמר אומד של טעות הי' לא נתן אין אומרים לו שיתן, נתן מהו שיטול פי' שזהו הנ"מ שביניהן דלמ"ד חידוש מקרא היא שיתן, א"כ גלי רחמנא דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטרת מתשלומין של הנחבל בעצמו (ועיין תוס' סנהדרין דף ע"ט) וא"כ אם היקל ממה שהי' בנתיים ה"ל בנתיים בשעה שהיקל כחייבי מיתות שוגגין, וא"כ לר"ל שאומר שחידוש מקרא הוא שיתן, א"כ אין חייבי מיתות שוגגין פוטרת, ומה שהקיל בנתים חשיב כמו חייבי מיתות שוגגין, ע"כ אם נתן נתן דכיון שנתן בנתים בשעה שהיקל ובשעה שהיקל היו לו הדין כמו חייבי מיתות שוגגין, וע"כ אם נתן נתן, ואינו יכול ליטול דכיון דחידוש מקרא הוא דאין חייבי מיתות שוגגין פוטרת מדמי הנחבל, צא נתן מהו שיתן, ועוד יש ספק דאפי' לא נתן בנתים מהו שיתן, דכיון דחידוש מקרא הוא שיתן ואין חייבי מיתות שוגגין פוטרין מדמי הנחבל בעצמו (ולא לדבר אחר ועיין תוס' סנהדרין (דף ע"ט), ע"כ איפשר שאפי' לא נתן שיתן או איפשר לומר דמ"מ כיון שלא נתן עד לאח"כ שהכביד ומת, א"כ ה"ל כחייבי מיתות ודאין דהא לאח"כ חייב מיתה לרבנן, ע"כ איפשר שאם לא נתן שאין מחייבין אותו עוד ליתן, אבל אם נתן בשעה שהיקל מה שנתן נתן דאז הי' לו הדין של חייבי מיתות שוגגין וזהו דווקא אליבא דר"ל דאמר חידוש מקרא הוא שיתן, אבל לר' אבהו דאמר אומד של טעות הי' דס"ל דבאמת חייבי מיתות שוגגין נמי פטור אפי' מדמי הנחבל בעצמו אלא דהטעם דאמדוהו לחיים ומת שחייב לשלם, הוא משום דאומד של טעות הי' ואגלאי מילתא למפרע דלא הי' עליו חיוב מיתה כלל, וא"כ אם אמדוהו למיתה והיקל ממה שהי' ולאחר מכאן הכביד ומת, א"כ ליכא אומד של טעות, דהא לבסוף אגלאי מילתא דאומד יפה הי' וע"כ לא נתן אין אומרים לו שיתן דכיון דאגלאי מילתא למפרע שאומד מכוון הי', וא"כ לא נתן אין אומרים לו שיתן, דהא אפילו חייבי מיתות שוגגין נמי פטורין, וע"כ אפי' אם תאמר שבשעה שהיקל הי' כמו חייבי מיתות שוגגין מ"מ חייבי מיתות שוגגין נמי פטור, ע"כ אם לא נתן אין מחייבין אותו בודאי שיתן, נתן מהו שיטול, דנהי דבנתים נתן משום דכיון דהיקל סברו שאומד של טעות הי' עכ"ז כיון דאח"כ אגלאי מילתא למפרע שאומד אמיתי' הי', וא"כ אפי' נתן בנתיים נמי יש סברא שיטול (או איפשר דכיון שבנתיים נתן אין אומרים שיטול אח"כ), ועיין ביבמות (דף ל"ז) פלוגתא דאמוראי אי קם דינא או הדר דינא, ודו"ק

וע"ז אמר הירושלמי מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין וכו' [הנה הירושלמי שאעתיק הוא משובש ויש בו טעות הדפוס טעות דמוכח, וע"כ צריך להגיה אותי ולפרשו באר היטיב] מתניתא מסייעא לר' יוסי בר' חנינא אמדוהו לחיים ומת מאימתי מונין לו משיכביד (הוא ט"ס וצ"ל עד שיכביד) הדא אמרה אומד של טעות הי' ואין תימר חידוש מקרא הוא שיתן, יתן משעה הראשונה (הוא ט"ס וצ"ל יתן עד שעה שימות) פי' שאומר דההיא מתניתא מסייע לר"י ב"ח שאומר דאומד של טעות הי' אבל בלא"ה אפילו חייבי מיתות שוגגין נמי פטור, וע"כ ניחא דאמדוהו לחיים ומת דנותן עד שיכביד, דכיון דאמדוהו לחיים ומת, ע"כ צריך ליתן עד שיכביד, דעד שיכביד ליכא עליו חיוב מיתה כלל, דאמדוהו לחיים. אבל לאחר שהכביד אעפ"י שאמדוהו לחיים, אעפ"כ הוי כחייבי מיתות שוגגין, וע"כ פטור, וא"כ מוכח דהטעם כריב"ח דאומד של טעות הי', אבל באמת חייבי מיתות שוגגין נמי פטור, וע"כ אין צריך ליתן רק עד שיכביד, דלר"ל שאמר דחידוש הוא שחידשה תורה דחייבי מיתות שוגגין חייבין, א"כ צריך ליתן אפילו משהכביד נמי, דהא לא הוי רק כחייבי מיתות שוגגין כיון דאמדוהו לחיים, וא"כ פטור דהא יצא מב"ד זכאי. מתניתא מסייעא לר"ש ב"ל אמדוהו למיתה וחי' מאימתי מונין לו משיכביד (וט"ס וצ"ל משיקל)