אבי הנחל עד

אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ע"מ שאין לבעלך רשות בהם, דאלו"ה הבעל זוכה דהא הוא רוצה לזכות, וכמו שכתב הר"ן בנדרים (דף ט"ו) דאינו עובר אלא המדיר אבל המודר אינו עובר, (ולדעת הרמב"ם דהמודר עובר נמי לא קשה דהרמב"ם לטעמי' אזיל דס"ל דתיקנו רבנן במקום איסורא נמי. והראי' שכתב דאעפ"י שמשיכה בשומרין אינו אלא מדרבנן אפ"ה מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה), ולדידן דס"ל דבמקום איסורא לא תיקנו רבנן, אבל הכא כיון דניחא לי' להבעל לקנות דהא איהו לא עביד איסורא אע"ג דהמדיר יהי' עובר עפ"י גרמא דרבנן שתיקנו לבעל פירות לא איכפת להו, כיון דאינהו לא עבדי מעשה, והם רק גורמים לזה והוי דומי' דאחריך לפלוני ועמדה ונשאת שביארתי שם דכיון דהבעל לא עביד איסורא, א"כ הוא הפועל המעשה ורבנן הם דק גורמים לזה, ע"כ לא איכפת להו, וכן בהא דגיטין (דף נ"ה) דאמרינן והשוחטו בחוץ חייב כרת ואמרינן כרת מדבריהם ואוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עליו כרת התם נמי הוא פועל המעשה ששחטו בחוץ, ובפרט לפי פירש רש"י דהשוחט בחוץ קאי על הגנב עצמו

ומעתה איפשר לומר דהא שכתב הר"ן לענין פעוטות אם קדמו ומכרו דאין במכירתן כלום, דבמקום איסורא לא תיקון רבנן דאע"ג שביארתי דבמקום שהוא פועל המעשה והוא רוצה לעבור תיקנו אפי' במקום איסורא, כמו שביארתי מ"מ כיון שקטנים אין במעשיהם כלום, אי לאו דתיקנו רבנן שיהי' מעשיהם קיימים, נמצא דאע"ג שרוצים לעבור אין במעשיהם כלום, וכמו דאמרינן ביבמות (דף ל"ד) דפיתוי קטנה אונס הוא נמצא שרבנן יתקנו בעצמם במקום איסורא והא לא עבדו רבנן, וכה"ג ביארתי בספרי ע"י (ס יג) דאע"ג דע"י קנינין דרבנן יוצאים לענין דאורייתא ה"מ במקום ששניהם רוצים לקיים על קנין דרבנן, אבל בגנב לענין יאוש לא מועיל לענין דאורייתא כיון שהתם לא בדרך קנין הוא, וע"כ כתב לענין הפעוטות דאע"ג דהתם שניהם רוצים אך כיון שאין במעשיהם כלום, א"כ לא אלים להיות הקנין מועיל כדאורייתא

וביותר ביאור יובן עפ"י הירושלמי שהבאתי בספרי נ"י (דרוש ז') שהבאתי שם הירושלמי (פי"ג דשבת) הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלים פטורין בעון קומי ר' מנא כמה דאת אמר תמן השוחט בשבת לא כיפר ומביא אחרת, אוף הכא יצא ידי קרעו, אלא דר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר, אמר לו תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו כו' ע"ש באורך, ונעתיק בכאן הקיצור אשר ביארתי שם דברי הירושלמי והוא כי קושי' הירושלמי הוא שהירושלמי סובר, דהא שהקורע בשבת פטור, היינו משום דהוי מקלקל, ומקלקל בשבת פטור, ואעפ"י שמתקן שיצא ידי קריעה הי' סבור הירושלמי שבטלו חכמים מצות קריעה דידהו בכדי שיהי' מקלקל, ולא יבוא לידי חיוב חטאת, וע"ז מקשה הירושלמי דאמאי אמרינן דהשוחט בשבת לא כיפר פי' שלא יזרוק ואעפ"י דזריקה הוי שבות, ואמרינן בביצה (דף כ') דאם שחט כבשי עצרת ביו"ט שלא לשמה זורק ע"מ להתיר בשר באכילה, ואמרינן התם שאני שבות שבת משבות יו"ט, וא"כ אמאי לא יזרוק אם שחט בשבת כדי שיהי' טועה בדבר מצוה ועשה מצוה ויפטור מחטאת, וכמו שכתב הצל"ח דאמאי בשוחט אחרים לשם פסח בשבת אמאי לא נימא דיזרוק, ויהי' טועה בדבר מצוה ועשה מצוה ויפטור מחטאת, וכן מקשה הירושלמי דכמו דאמרינן דלא כיפר פי' דלא יזרוק אעפ"י שע"י זה יתחייב חטאת וה"נ נימא הכי שיצא ידי קריעה אעפ"י שע"י מצוה דרבנן יהי' גרם מזה שיבוא לידי חיוב חטאת, ע"ז משני דאתי כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר פי' אעפ"י שיצא ידי קריעה, אעפ"כ פטור מחטאת משום דאתי כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר פי' עד שיהא מלאכה הצריכה לגופה וע"ז אמר לי' תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו, ע"ש בספרי נ"י שביארתי החילוק, שאם שחט חטאת בשבת עבר מכבר העבירה אלא שהתיקון הוא לפוטרו מחטאת משא"כ בקריעה שאם ואמרו שיצא נמצא שעבר עבירה אבל בלאו"ה לא עבר עבירה. א"כ התיקון הוא בהחטא וכל שהתיקון הוא בהחטא לא העמידו חכמים דבריהם, משא"כ בשוחט בשבת שחייב, אלא שטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מקרבן חטאת, וע"כ העמידו חכמים דבריהם

, וכעת נבאר קצת באופן אחר, והוא עפ"י מה שביארתי בענין בעל בנכסי אשתו כיון דהתם לא פעלו המעשה כלל דהא הבעל הוא רק מקבל, ומקבל לא עבד מעשה כלל, כמו שהבאתי מהא דנדרים (דף ל"ה) דמקבל מעל דווקא לכשיוציא הא לאו"ה אמר התירא בעינא איסורא לא בעינא אבל במקום שהעובר עושה מעשה תיקנו רבנן אפי' במקום איסורא נמי ובזה יתיישב הירושלמי שאומר דהא דקורע בשבת ודאי בטלו חכמים למצות קריעה דידהו, דהא הוא לא עביד שום מעשה, דהא הוא מקלקל ומקלקל אינו אסור מדאורייתא ובפרט שהיא מלאכה שא"צ לגופה נמי, וכמו דאמר בפ"ק דביצה (דף ח) לענין החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרה א"כ לא עביד מעשה כלל, וע"כ במקום איסורא לא תיקון רבנן, משא"כ הא דהשוחט חטאת בשבת שהוא עשה מעשה, אעפ"י שעשה מעשה בשוגג, וע"כ העמידו חכמים דבריהם, וע"ז אמר תמן הוא גרם לעצמו פי' בהא דהשוחט בשבת הוא בעצמו עשה מעשה, ע"כ העמידו חכמים דבריהם, אעפ"י שע"י גרמא דידהו יתחייב חטאת, אך שכבר ביארנו שכל היכא שהוא עושה המעשה במקום איסורא נמי תיקון רבנן, אבל גבי בעל בנכסי אשתו שהוא רק מקבל ולא מקרי מעשה כלל אמרינן דבמקום איסורא לא תיקון רבנן, וה"נ במקלקל את גרמת לי פי' אם תאמר שיצא ידי קריעה א"כ את גרמת לו פי' ב"ד בעצמם גרמו לו, ובמקום איסורא לא תקינו רבנן אפי' לעינן מצות קריעה נמי, (וכבר הבאתי בספרי נ"י שהק"ע שבה וטעה שם הרבה בפשט של הירושלמי)

והנה בתוס' שבת (דף ד') מבואר כדברינו, וזה לשון התוס' בשבת (דף ד') וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה, והא דאמר בפ' בכל מערבין (דף לב) ר' סבר דניחא לי' לחבר לעביד איסורא קלילא, ולא נעביד ע"ה איסורא רבה, התם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו כו' ואמר ריב"א דאפי' למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו, אבל הכא המעשה של איסור כבר כעשה וממילא יגער לא יעשה אפי' איסור קל בידים, וע"ש בספרי נ"י שביארתי שם היטיב דברי התוס' והשגתי שם על א' מן האחרונים, עכ"פ פשט דברי התוס' הוא דהתם בעירובין לא נעשה כלל איסור, ואם אתה אוסרו לזה לתרום שלא מן המוקף, נמצא אתה גורם להמקבל עבירה במקום שהמקבל לא פעל שום איסור, והוא כמו שאמר בירושלמי את גרמת לו, אבל הכא ברדית הפת כבר נעשה האיסור, אלא שאתה מעכבו מלרדות בזה העמידו חכמים דבריהם, וכן בהא שפשט ידו דהתם ג"כ הוא גרם לעצמו

ודע שהמ"א כתב דלפי דברי התוס' דב"ק (דף עט) שהוכיחו דר' אמי דאמר בב"מ (דף צט) דהמשאיל קורדום של הקדש לחבירו מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה דסובר שקונה מדאורייתא, דאי מדרבנן מעל א"כ הו' חומרא דאתי לידי קולא דחבירו מותר לבקע בו לכתחילה, מזה הוכיח המ"א דאם קנה אתרוג במשיכה אינו יוצא בו מדאורייתא, דהא משיכה אינו אלא מדרבנן, וביארתי במ"א שאין ראי' מזה, וכמו שביארתי בספרי ע"י (ס' יג) דבענין ממון אלים כחם של חכמים מחמת הפקר כו' וקנין דרבנן אלים כמו דאורייתא, ואעפ"י שזה נוגע לענין מצוה לצאת ידי חובת אתרוג, אעפ"כ כיון שכל עיקר שאין יוצאים באתרוג של חבירו הוא משום שאינו שלו, ולא הוי ממונו, וע"כ כיון שרבנן תיקנו משיכה, וע"י קנין דרבנן הוי שלו, ע"כ אלים אפי' לצאת ידי חובת אתרוג דאורייתא, וע"כ הוי כמו דאגיד חובת המצוה לענין ממון, וכיון שבממון אלים תקנתייהו ממילא יוצא נמי ידי חובת מצוה, אבל איסור מעילה אינו נוגע לענין ממון אלא מחמת שנהנה מהקדש, ועיין בספרי ע"י (דרוש ה') במה שביארתי בב"ב (דף מח) א"ר לוי קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה, דבמעילה אינו אגיד האיסור לממון עיי"ש, וע"כ כתבו התוס' דאי הוי סובר ר' אמי דלא הוי אלא מדרבנן, א"כ איך הי' חבירו מותר לבקע לכתחילה, ואין כאן מקום להאריך בזה ובמ"א יתבאר]

ומעתה כיון שביארתי בענין הירושלמי תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו, שאם הוא לא עשה מעשה, ע"כ צריכים חכמים לראות שלא יבוא זה