אבי הנחל סח

מחטאים החמורים, אלא שנכשלים ב' פעמים בקלות וכיון שעבר ושנה הותרה לו, וע"כ אינו בר תשובה, עכ"ז יש נ"מ שאם חטא בחטאים חמורים שהיה רחוק מתחילה מתשובה מפני חומר החטא ע"כ צריך אח"כ לתשובה יתירה, מאחר שהי' רחוק מתחילה מתשובה מפני חומר החטא, אבל אם חומר החטא אינו כל כך, אלא מאחר שעבר ושנה שוב נעשה לו כהיתר, והרגילות פועל כל כך עד שנעשה כטבע, ואינו נראה בעיניו לחטא, אבל מכיון ששומעים תוכחה, אז רואים ומבינים ועושים תשובה על החטאים, כיון שהי' תחילה קרוב ג"כ לתשובה, אלא שהעכבה הי' מצידו שאינו משים על לבו, אבל לא מצד חומר החטא

וע"ז אמר (ישעי' וא ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, השמן לב העם זה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, ויובן עפ"י הגמ' דקדושין (דף כ) מ"ש התם דאמר לא הרגיש ומ"ש הכא דאמר לא באת לידו כדרב הונא דאמר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד, אלא אימא נעשית לו כהיתר, וע"ז אמר הקב"ה לישעי' ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, השמן לב העם הזה פי' שעברו ב' פעמים, שמעו שמוע כו' וראו ראו כו', וע"כ נעשית לו כהיתר אעפ"י שרחוקים מן העבירה, אעפ"כ יש כמה דברים שעברו ושנו, וע"כ אינם יכולים לקבל תשובה, וע"ז אמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד, פי' שהחטא מצד עצמו מספיק לו תשובה וקרוב לתשובה, אך מצד החוטאים שאין לו עינים לראות ואזנים לשמוע, ע"ז אומר ושב ורפא לו פי' אפי' תשובה שמכאן ולהבא בבחי' רפואה הי' מספקין לו נמי כיון שאין העיכוב מצד החטא, רק מצד החוטאים, ואומר עד מתי פי' אם לא יקבלו תשובה, ע"ז אמר ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב פי' אעפ"י שאין החומר חטא כל כך, אעפ"כ אם לא ישובו מאחר שנעשית להם כהיתר, ע"ז אומר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב, וכמו דאמרינן בקידושין (דף כ) ריב"ח אומר כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטלו שנאמר בשנת היובל כו' לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו שנאמר כי ימכור בית מושב עיר חומה, ע"ז אומר עד מתי אם חטאו ב' פעמים ע"ז השיב לו עד אשר אם שאו ערים מאין יושב, וכתיב מאין אדם והאדמה תשאה שממה

וביותר ביאור יובן עפ"י מה שכתב הט"ז ביו"ד ה' אבילות (ס' שצז) וזה לשונו עוד כתב מהר"ם מינץ בתשובה דלעיל וז"ל ויען שאין לי ראי' ברורה לא לכאן ולא לכאן הגם אם יש מורה דפסק דאין חייב להתאבל בכה"ג דספק אם תוך שלשים היא אבאר איך דינה אם לא יודע לו בבירור עד לאחר שלשים ואח"כ יודע לו למפרע דהוי תוך שלשים כשבאה לו השמועה אם חשבינן אותה כשמועה רחוקה או אמרינן כיון דהוי לו ידיעה תוך שלשים אע"ג דעבר שלשים צריך להתאבל כו' והט"ז כתב דאין כאן אבילות כיון שעל כל פנים השתא שלשים יום מיום המיתה דלא גרע ממי ששגג או הזיד שמשלים כל שלשים משמע לאחר שלשים אין לו שום שייכות תשלומין וכתב על מהר"ם מינץ דאגב חורפי' לא עיין בה וכן הסכים הנקודות הכסף וכתב שיש ע"ס בש"ך וצ"ל שא"צ לחזור ולהתאבל עיי"ש [ותמיהני מאוד על הט"ז והש"ך דעה הוא שייכות לענין שאם שגג או נאנס דאין תשלומין לאחר שלשים דבזה ודאי מודה מהר"ם מינץ שאין תשלומין לאחר שלשים יום אך הספק שלו הוא אם בתוך שלשים שמע שמת, ולפי פסק המורה דלא אמרינן אוקי אחזקתי' א"כ לא הי' שמיעה גמורה, ולאחר שלשים נתודע לו שהי' בתוך שלשים אי חשביכן השמיעה ששמע תחילה בתוך שלשים לשמיעה גמורה, וא"כ הי' שמועה קרובה, ע"כ אם עדיין לא נשלם השבעה צריך להשלים השבעה, דאע"ג דלא התאבל מתחילה בהתחלת השבעה כפסק המורה, אעפ"כ לא גרע מאם זלזל במקצת הימים דמונה שבעה מיום הראשון כמו שכתב הש"ע (ס' שצ"ו), והך שבעה לא הוי בתורת תשלומין אלא עצם החיוב של שבעה כדין שמועה קרובה דאעפ"י שהשבעה של שמועה קרובה נמשך לאחר שלשים צריך להתאבל, או מכיון שלא הי' השמיעה בבירור שהיא שמועה קרובה, דהא לפי פסק המורה לא הי' צריך להתאבל, ע"כ א"צ להשלים אח"כ השבעה, והוא כמו שהבאתי מהא דנדרים (דף פ"ז) דיודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר ר' מאיר אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר דכיון שלא הי' יודע שיוכל להפר ע"כ אינו נחשב כשמועה, וה"נ אינו נחשב כשמועה כיון דפסק לו המורה דא"צ להתאבל דאמרינן דכבר מת והוי שמועה רחוקה או דלא דמי דהתם לא נודע עד לאח"כ שיש מפירין, אבל הכא שמע מהמת בתוך שלשים, אלא דלפי מה שפסק לו המורה דאיירינן דכבר מת אבל מכיון שנתודע לו אח"כ שהי' בתוך שלשים, א"כ אגלאי מילתא למפרע שהי' השמיעה בתוך שלשים יום, וא"כ הוי שמועה קרובה, וא"כ מה שייכות הוא זה להא דאין תשלומין לאחר שלשים אם שגג או נאנס, דהא הספיקות של מהר"ם מינץ הוא בתוך שבעה של שמועה קרובה, אלא דהספק הוא אם נחשב השמועה ששמע כשמועה קרובה או כשמועה רחוקה דלפי פסק שפסק לו המורה לא הי' צריך להתאבל כדין שטועה קרובה ע"כ לא הוי שמועה קרובה כיון שלא הי' לו חימום מהשמוע' לענין שיהא צריך להתאבל, וא"כ נתברר עזה שספיקותו של מהר"ם הוא נכון ולא כמו שהשיגו עליו הט"ז והש"ך]

והנה הט"ז הביא שם מה שכתב המהר"ם שרצה לדמות הדין זה לענין מה שכתב בשמחות של מהר"ם בתאומים שמת א' מהם בתוך שלשים והשני עד לאחר שלשים דמסתפק שם למהר"ם אם יתאבל על המת דאי נימא דהוי ג"כ בר קיימא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת נפלים לפי' ר"ח כו' וצידד מהר"ם דפטור דהוי כמו שמועה רחוקה ועדיין נסתפק מהר"ם מינץ שם דלמא בזה לא הוי כשמועה רחוקה, דכל עת ראוי לחול האבלות אם ישמע עדיין אם הוא תוך שלשים משא"כ בההיא דתאומים שזכרנו שא"א לו להוודע תוך שלשים אם הראשון נפל או בר קיימא כו' עיי"ש

וא"כ נתברר מזה דמקצת שמועה אם יכול להתברר איפשר דהוי ידיעה, אבל אם הוא באופן שאינו באיפשרי לשמוע שמיעה ממש, ע"כ לא הוי שמיעה והנה בנדרים (דף פז) איתא שם ורמינהו בלא ראות פרט לסומא כו' עיי"ש בפירש"י ופי' הר"ן דמדמה מקצת ראי' למקצת שמיעה עיי"ש וכבר כתב המהר"ם מינץ שמקצת שמיעה תלוי אם היא באופן שאיפשר לשמוע לו שמיעה גמורה (ועיין בירושלמי (פ"ג דערלה) פשיטא שידיעתו מתירתו כו', ידיעת ספק מהו שתתיר כידיעת ודאי כו' ובס"פ ידיעות הטומאה ת"ק סבר אמרינן מקצת ידיעה ככל ידיעה)

וע"ז אומר ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו פי' אעפ"י שהשמיעה לא הוי שמיעה גמורה, וכן הראי' לא הוי ראי' גמורה אעפ"כ הוי מקנת שמיעה ככל שמיעה ומקצת ראי' ככל ראי', וע"ז אומר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו פי' כיון שאיפשר שיהי' לו שמיעה גמורה וידיעה גמורה, ע"כ הוי מקצת שמיעה ככל שמיעה (וכמו שהבאתי לעיל מה שכתב מהר"ם מינץ לענין שמועה קרובה, דכיון דיש אופן שישמע שמיעה גמורה ע"כ הוי מקצת שמיעה ככל שמיעה וע"כ כששומע אח"כ בבירור אגלאי מילתא למפרע דהוי שמיעה) וה"נ כיון שהשמן לב העם הזה שנטמטם הלב ואזניו הכבד פי' שיש לו חוש השמיעה אלא שהוא בכבידות, וכן עיניו השע שיש לו חוש הראות אלא שהשע ע"כ אמור להם דברי מוסר ואף שלא יפעול כ"כ פעולה גמורה כמו שאומר שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, והענין הוא משום פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין, ע"כ אעפ"י שלע"ע אינו מבין לגמרי ואינו רואה ראי' ממש עכ"ז הוי מקצת שמיעה ככל שמיעה ומקצת ראי' ככל ראי'

ובמ"א ביארתי באופן אחר קצת והוא עפ"י מה דכתיב (שם) ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע כו' השמן לב העם הזה ואזניו הכבד כו' והענין הוא שיש ב' מיני שלוחים הא' הוא שליח שיכול מעצמו לגמור השליחות בשלימות ולהתאמץ בהשליחות עד שיוגמר השליחות וזה השליח נוטל לפי שבח השליחות, ויש שליח ב' שאינו יכול בעצמו לגמור השליחות אלא הוא שליח ששולחו המשלח ומסדר לו הדברים, וזה השליח אינו נוטל, רק בעד שכר טרחתו, וכמו דאמרינן בב"ק (דף צט) לימא דרב ששת פליגא אדרב אסי אמר שמואל בר אתא בשלוחא דאגרתא, (פירש"י דבההוא ליכא שבחא כו' עיי"ש) והנה השליח הזה שכרו פחות דאינו נוטל אלא שכר הליכתו אבל השליח שמקבל עליו לגמור השליחות בעצמו זה נוטל לפי שבח