אבי הנחל נט

שאיסור שבועה הוא איסור אחרון ומ"ש יוה"כ מנבילה וטריפה דאיתא בשבועות (דף כ"ד) והא מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכן הוכיח ממכות (דף כ"ג) שהקשה וליתני נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט והא מושבע ועומד מהר סיני הוא וניתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט ומשני דהאי תנא איסור כולל לית לי', הרי חזינן דאיסור הראשון קודם, וכתב שם דהטעם הוא דכל האיסורים קביע וקיימא, ואיסור שבועה הוא עצמו מביא עליו, וע"כ הוי איסור שבועה אחרון לכל האיסורים עיי"ש שהאריך בזה הרבה שדבר שאדם עושה מעצמו הרי הוא אחרון לכל האיסורים שהתורה אסרתם, וע"כ תמה על הרב מהרמ"ע מפאנו מה שכתב שדבר הנדור הוא אסור מתחילה ואח"כ חל עלי' איסור יוה"כ, מחמת דהוי איסור מוסיף, דהא יוה"כ קביע וקיימא וא"כ הוי כמו שהנדר חל על יוה"כ, ולא שיוה"כ חל על דבר הנדור עיי"ש שהאריך בזה

ותמה אני על הטעה"מ על ששגה בדבר פשוט דזה ודאי דאם נשבע שלא יחרוש ביו"ט אעפ"י שהי' עדין קודם יו"ט, אעפ"כ לא אמרינן דאיסור שבועה קדים או שחלים בב"א כשמגיע יו"ט, וכמו שהארכתי בזה בספרי נ"י (ס' א') אלא דאיסור יו"ט קדים והטעם לא מפני האיסור של יו"ט דהא עדיין לא הגיע יו"ט, אלא שהוא כמו דפריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא, שכל ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני קודם לשבועתו שנשבע שלא יחרוש ביו"ט, אך דזהו דווקא בשבועה, אבל בנדר שחל על החפץ, והחפץ אינו מושבע מהר סיני, ע"כ הוי הנדר תחילה ליוה"כ שחל עלי' אח"כ, וע"כ כתב המהרמ"ע בדבר הנדור תחילה ואח"כ חל עליו איסור יוה"כ דחל מפני שזה מורכב לאיש א' בחפץ א' מאיסור כולל ואיסור מוסיף גם יחד שהדבר הנדור הי' מותר לאחרים תחילה, וביוה"כ נאסר עליהם ג"כ דהיינו מוסיף אחפצא, ושאר דברים נאסרו גם אתו והיינו כולל לגברא, משא"כ באיסור שבועה היא מאוחרת לכל איסורים, ולא כמו שכתב הטעה"מ שהטעם הוא משום שאיסור שבועה באה מעצמו, אלא הטעם הוא שבכל האיסורין הוא מושבע ועומד מהר סיני, ואפי' קודם יו"ט או קודם שנתנבלה הבהמה מ"מ כיון דנשבע שלא יחרוש ביו"ט או שנשבע שלא יאכל נבילה, והוא כבר מושבע ע"ז מהר סיני ע"כ לא חל השבועה על השבועה שעל הר סיני שקדמה לשבועתו, ובזה א"ש מה שנדחק הטעה"מ דא"כ כי פריך בשבועות (דף כ"ד) מהא דיש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א', ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב, והקשו התוס' דאיך חל בכולל הא הוי קל על החמור, ותירצו שחלב קיל הואיל והותר מכללו, והקשה הטעה"מ דא"כ איך חל על טומאה ונותר ונדחק בזה ע"ש, ובאמת לא קשה מידי דכיון שלא אמר בשבועתו שלא יאכל טמא ונותר, אלא שלא יאכל חלב, א"כ אי איפשר לומר שמושבע ועומד מהר סיני כיון שלא נשבע בפירוש על נותר וטמא, אלא שנשבע על חלב, ולגבי חלב חל שבועתו, וא"כ חל אח"כ איסור טומאה ונותר על השבועה שנשבע שלא יאכל חלב. וא"כ איסור שבועתו קדמה ונותר וטומאה חל על שבועתו, משא"כ בנשבע שלא יאכל חלב שמושבע ועומד מהר סיני שלא יאכל חלב, וא"כ השבועה של הר סיני שמושבע על חלב קדמה, וא"כ אינו חל רק בכולל ומשום דהוי חמור על קל דהיינו חלב אעפ"י שהוא בכרת הואיל והותר מכללו, וכמו שכתבו התוס'

גם מה שתמה שם הטעם המלך על הרב מהרמ"ע, על הא שכתב דיוה"כ הוי איסור מוסיף דנאסר לאחרים ניתוסף איסור לו ג"כ, דזהו שייך בחפץ, וע"כ הוי איסור מוסיף, משא"כ ביוה"כ שצריכין אנו לדון על היום ולא על החפץ, ע"כ לא שייך איסור מוסיף דכיון שנאסר גם לאחרי' נאסר לו ג"כ מחמת דהוי איסור מוסיף דזה אינו שייך רק בחפץ אבל לא ביוה"כ, דהא דאסור לאכול ביוה"כ היינו מחמת היום, והביא ראי' מהא דאמרינן במכות (דף כ"ג) וליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט, ומשני האי חנא איסור כולל לית לי', ואכתי קשה ליתני שבועה שלא אחרוש שדה זו, ואח"כ בא יו"ט וחל עלי' במוסיף, וע"כ האי תנא מוסיף לית לי' ולא קאמר אלא דהאי תנא כולל לית לי', אבל לא מוסיף, ועוד דלא יתיישב הא דאיך חל יו"ט אשביעית ונזיר וכהן עכ"ד, ושגה בזה דאע"ג דהוי מחמת היום אעפ"כ מקרי איסור מוסיף מחמת שנאסר לאחרים, ואשתמיטתי' להטעה"מ מה שכתב רש"י ביבמות (דף צ"ג) ומאי איסור כולל איכא הכא בשלמא זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתי לה שבת מיגו דקא מיתסר במלאכה מיתסר נמי בעבודה ופירש"י מיגו דמיתסרא במלאכה משום שבת כולל את העבודה בכלל האיסור משום שבת, והכא לא שייך מוסיף שלא נתוסף איסור על החתיכה דהיינו עבודה, והיכי דמי מוסיף כגון אי הוי מצינו למימר הכי עבודה מעיקרא אסורה לזרים ומותרת לכהנים, ה"ל שבת מיגו דאיתוסף איסורא לגבי כהנים משום שבת איתוסף נמי לגבי דידי' משום שבת, והכי ליכא למימ' דהא משום שבת לא מתסרי כהנים עכ"ל, אלמא דאי הוי אסור לכהנים עבודה בשבת ה"ל איסור מוסיף, אע"ג דהאיסור מונח על היום, אעפ"כ הוי איסור מוסיף כמו דאמרינן באיסור שחל על החתיכה הכא נמי בשבת, וא"כ הוא הדין דיוה"כ הוי נמי איסור מוסיף

ומה שהקשה מהא דמכות (דף כ"ג) דקאמר וליתני שבועה שלא אחרוש כו' דמשני האי תנא כולל לית לי' ואכתי תקשי דליתני כגון דאמר שבוע שלא אחרוש בשדה זו, ואח"כ בא יו"ט וחל עלי' במוסיף, כיון דנאסר חרישה לאחרים ג"כ, דזה אינו דאפי' נשבע סתם שלא אחרוש בשדה זו, מ"מ איך הי' כוונתו דאם כונתו הי' על יו"ט ג"כ, א"כ לא חל על יו"ט דהרי כבר מושבע ועומד מהר סיני, והאי תנא כולל לי' וא"כ לא חל על יו"ט, ואם לא הי' כוונתו על יו"ט א"כ על יו"ט אינו מושבע כלל, משא"כ בהא שכתב מהרמ"ע בדבר הנדור תחילה שלא יאכל, וא"כ הי' כונתו על יוה"כ נמי, ואעפ"כ חל כיון שלא הי' יוה"כ עדיין א"כ איסור הנדר קדים, ובנדר אינו שייך לומר שמושבע ועומד מהר סיני דהא הנדר חל על החפץ, והחפץ אינו מושבע ועומד מהר סיני וע"כ אעפ"י שהי' כונתו על יוה"כ, אעפ"כ חל הנדר משום דלא הי' יוה"כ עדיין, משא"כ בשבועה כיון דחל עלי', א"כ אם נשבע שלא יחרוש בשדה זו אם הי' כונתו על יו"ט ממילא לא חל שבועתו על יו"ט דהאי תנא כולל לית לי', ואם לא הי' כונתו על יו"ט א"כ בלאו"ה אינו מושבע על יו"ט, וא"כ כיון דמשני האי תנא כולל לית לי', ע"כ לא קשה דליתני שבועה שלא אחרוש בשדה זו, אבל יוה"כ הוי איסור מוסיף כמו שכתב הרמ"ע. וכמו שהוכחתי מהא שכתב רש"י ביבמות (דף ל"ג)

וע"כ ניחא בהא דאמרינן בנדה (דף ל') שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, והקשה המהרש"א הא כיון שכל ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני א"כ אין שבועה חל על שבועה, דיש חילוק שהשבועה שמושבעים בהר סיני הוי כמו שבועה שחל על הגוף, אבל השבועה שמשביעין בשעת הלידה הוא כמו נדר שחל על החפץ, וכמו שביארתי בספרי ע"י שהוא כמו דאמרינן בכתובות (דף נ"ט) יקדשו ידי לעושיהם שחל על הגוף בתורת חפץ וכמו שהנזיר חל על הגוף בתורת חפץ, עיי"ש שהארכתי בזה, וע"כ חל השבועה שמשביעין בשעת הלידה על השבועה שמשביעין אותו בהר סיני וע"ז אומר מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי דהיינו בבחי' נזירות שחל על הגברא בתורת חפץ ועיין בספרי ע"י (דרוש ב')

וכעת נבאר באופן אחר, והנה בספרי ע"י שם (דרוש ב') כתבתי דהא שמשביעין אותו בשעת הצידה, אעפ"י דאין שבועה חלה על שבועה אעפ"כ הא אמרינן ביבמות (דף ל"ב) דאעפ"י דאין איסור חל על איסור אעפ"כ אמרינן התם מעלה עלי' כאלו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת ומאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים, דאע"ג דלא חיילא אפ"ה לענין זה חל האיסור על האיסור לענין הקבורה בין רשעים גמורים, והשתא א"ש הא דקאמר משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כו' דכתיב כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, תכרע כל ברך זה יום המיתה, תשבע כל לשון זה יום הלידה, והקשה המהרש"א בנידה (שם) דלמאי הקדים יום המיתה ליום הלידה דכתיב כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה. ותשבע כל לשון זה יום הלידה, אך הענין הוא משום דבלאו"ה אין שבועה חל על שבועה, אך לקוברו בין רשעים גמורים אתין וחיילא ע"ז