אבי הנחל נד

מ"ט) אמר על עסקי שלו, והוא כמו שביארתי שהראהו איך שרשות לגואל הדם להמית את ההורג בשגגה (בזמנים הקודמים), ואפי' לא, הרגו בידים, והוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דמכות) נשמט הברזל מקתו כו' מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכמים אומרים אינו גולה, ואמרינן בירושלמי שם מ"ט דרבי נאמר כאן נשילה ונאמר להלן כי ישל זיתך מה נשילה שנאמר להלן נשירה אף כאן נשירה ומ"ט דרבנן נאמר כאן נשילה, ונאמר להלן ונשל ה' אלקיך את הגוים האל מפניך, מה נשילה שנאמר להלן מכה, אף כאן מכה ונראה לי לפרש דלשון ישל זיתך הוא דבר שממילא ולא במעשה ובכונה [ובמ"א ביארתי על מה שהקשו התוס' בע"ז (ד' ב') שהקשו דמ"ט לא דייק מאן דתני כו' בביצה (ד' ל"ה) דאמרינן שםחד תני משילין וחד תני משחילין, וצריך לבאר מהו הנ"מ, אך משילין הוי מידי דממילא כמו דאמרינן כי ישל זיתך ומאן דתני משחילין לא משתבש שהוא כמו השחיל כו' שהוא בא ע"י מעשה, ועיין בביצה (ד' ל"ו) לא ישלשלם בחבל בחלונות כו', והארכתי בזה במ"א]

ובזה יתבאר הא דכתיב ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי, ואמרינן בסנהדרין (ד' מ"ט) על עסקי שלו היינו כענין דכתיב ונשל הברזל מן העץ שהוא מן העץ המתבקע שהוא כמו מידי דממילא, וע"ז אומר בשלי על עסקי שלו פי' שמה דכתיב ונשל הברזל מן העץ, היינו כמו לשון ישל זיתיך כמו שסובר רבי, ואעפ"כ יכול גואל הדם להורגו, וכן נמי בנרדף שהי' יכול להציל עצמו בא' מאיבריו אע"פי שאינו מחוייב עפ"י הדין אעפ"כ יכול גו"הד להרגו (בזמנים הקודמים) ועל דרך זה יתפרש נמי בסוטה (ד' ל"ה) ויכהו שם על השל ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר על עסקי שלו, והוא כמו דאמרינן שם ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה כו' כי שמטו הבקר, אמר לו הקב"ה עוזה נושאיו נשא עצמו לא כש"כ, והוא כי ראה כי שמטו הבקר ונענהו ממקומו וחשב שיפול מעל העגלה, וע"כ כתיב ויכהו שם על השל פי' על שהי' סבור עוזה על השל שהוא ענין שממילא מה שנתנענע הארון, כמו ישל זיתיך שהוא ממילא וכן הכא נמי ממילא ע"י ששמטו הבקר, אבל באמת לא שייך ממילא גבי ארון שהוא נושאיו נשא כו', אבל יותר טוב כמו שפירשתי תחילה לפרש בשניהם המאמר על עסקי שלו שהוא שגגה, ושהגואל הדם הי' יכול להרוג (בזמנים הקודמים) אף שהוא שוגג, ואין דינו בסנהדרין במיתה, וה"נ הי' יכול להרוג את הנרדף (בזמנים הקודמים) שהי' יכול להציל עצמו בא' מאיבריו ולא הציל, ואע"פי שלא הי' כח ביד סנהדרין להרגו, [ולקמן יתבאר דהטעם דאינו נהרג משום דליכא התראה, וע"כ יכול גואל הדם להרגו אע"פי דליכא התראה כמו שיכול להרוג השוגג אע"פי דליכא התראה, וע"ז אומר על עסקי שלו והיינו על עסקי שגגה וכמו שביארתי ודו"ק)

ועפי"ז יתבאר הא דכתיב (שמואל ב' י"ד) וידע יואב בן צרוי', כי לב המלך על אבשלום, וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה כו', ויאמר לה המלך מה לך ותאמר אבל אשה אלמנה אני וימת אישי, ולשפתתך שני בנים וינצו שניהם בשדה ואין מציל ביניהם ויכו האחד את האחד וימת אותו, והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני את מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג ונשמידה גם את היורש וכבו את גחלתי אשר נשארה לבלתי שום לאישי שם ושארית על פני האדמה כו', ויאמר המלך המדבר אליך והבאתו אלי ולא יוסיף עוד לגעת בך, ותאמר יזכר נא המלך את ה' אלקיך מהרבות גואל הדם לשחת ולא ישמידו את בני ויאמר חי ה' אם יפול משערת בנך ארצה כו', ותאמר האשה ולמה, חשבתה כזאת על עם אלקים כו' ויאמר המלך היד יואב אתך בכל זאת ותען האשה ותאמר כו' כי עבדך יואב הוא צוני והוא שם בפי שפחתך את כל הדברים האלה, לבעבור סבב את פני הדבר עשה עבדך יואב את הדבר הזה ואדוני חכם כחכמת מלאך האלקים לדעת את כל אשר בארץ, והדקדוקים רבו, הא' למאי אמרה ואין מציל ביניהם, והב' למאי הרבתה לאמור מהרבות גואל הדם לשחת אחר שהבטיח לה המלך, והבאתו אלי ולא יוסיף עוד לגעת בך, והג' למאי אמרה על עם אלקים מהו דווקא עם אלקים, והד' איך ידע המלך שיד יואב בזה, ועוד למה לא אמר יואב בעצמו את הענין הזה לדוד

אולם הענין יובן עפ"י מה שביארתי מה שכתב המ"ל דגואל הדם שאני שהוא יכול להרוג את הנרדף אם הי' יכול להציל עצמו בא' מאיבריו, כמו שיכול להרוג את ההורג בשגגה, ונראה לי לבאר עוד מה שכתב המ"ל דגואל הדם שאני דכיון שיכול להרוג את ההורג בשגגה יכול ג"כ להרוג למי שהי' יכול להציל עצמו בא' מאיבריו, דהטעם הוא דלכאורה צריך להבין מהו החילוק שחילק הרמב"ם דב"נ נהרג ע"ז, משא"כ בישראל, ע"כ נראה לי הטעם, דבודאי אם עוסק להציל עצמו, ליכא התראה דאיך יכולים העדי' לידע במה שיכול להציל עצמו ועוד דהם הי' מצילין אותו, וא"כ כיון דודאי ליכא התראה, ע"כ ב"נ נהרג דב"נ לא בעי התראה משא"כ בישראל דבעי התראה, וכן כתב הכ"מ להדי' (בפ"א מה"ר ה' י"ג) וזה לשונו ומשמע לרבינו דאי איפשר לומר שב"ד ממיתין אותו מאחר שנתכוון להציל לא שייך בי' התראה, ותמיהני על הכ"מ דא"כ כיון שהוא בעצמו כתב הטעם דליכא התראה, א"כ ניחא ביואב שהי' גואל הדם וגואל הדם לא בעי התראה, וא"כ למה כתב הכ"מ בה"מ דמהסוגי' דסנהדרין (ד' מ"ט) אין דחי' שאף שאמרו ניזל אבנר, אעפ"כ עדיין לא נפטר אותו מעשה לגמרי, ואמאי לא תירץ כמו שכתב הוא בעצמו, דהטעם דבודאי ליכא התראה מאחר שנתכוון להציל, וא"כ ניחא שפיר דבגואל הדם כיון שיכול להרוג אפי' ההורג בשגגה, א"כ יכול להרוג אפי' בשוגג וליכא התראה, וע"כ ניחא הכא ג"כ שיכול להרוג את הנרדף אם יכול להציל את עצמו בא' מאיבריו אף על גב דליכא התראה כיון דגואל הדם יכול להרוג בלא התראה ג"כ

ובזה יתבאר הא שאמרה האשה התקועית אבל אשה אלמנה אני כו' ולשפחתך שני בנים וינצו שניהם בשדה ואין מציל ביניהם היינו שהריבו זה עם זה ואין מציל ביניהם וקם א' והרגו, וא"כ הוי כמו שצריך להציל עצמו, וליכא התראה, ועוד כיון שלא הי' מציל ביניהם, א"כ בודאי ליכא התראה והנה קמה כל המשפחה, ורוצים להרוג את אחיו: וע"ז הבטיח המלך שלא יעשה לו דבר כיון דליכא התראה, וא"כ אי איפשר להמית אותו, וע"ז אמרה האשה התקועית יזכר נא המלך את ה' אלקים מהרבות גואל הדם לשחת פי' שחששה שאילו יהרגהו בתורת גואל הדם דגואל הדם יכול להרוג אפי' שלא בהתראה כמו שביארתי ואפילו בנרדף שיכול להציל עצמו בא' מאיבריו וכמו שביארתי, וע"ז הבטיח לה המלך שאפי' גואל הדם לא יהרגנו, וע"ז אמרה איך חשב זאת על עם אלקים פי' שזה הוא רק בב"נ שנהרג בלא התראה, אבל עם אלקים דבעי התראה, וא"כ איך יהרגנו בלא התראה, ואע"פי שביארתי שגואל הדם יכול להרוג בלא התראה הא אנן קיי'לן דגואל הדם הוא רק רשות ולא מצוה, וא"כ איך חשב זאת על עם אלקים שיהרגו נפש בלא התראה וגואל הדם אינו אלא רשות. כמו שיתבאר וע"כ לא רצה יואב בעצמו לדבר לפני דוד, שהוא הי' גואל הדם יהרג את אבנר, על שהרג עשהאל בלא התראה, ע"כ לא הי' יכול לומר שאפי' גואל הדם לא יניחו לשחת, ושאיך יחשוב זאת על עם אלקים שירצו להרוג בלא התראה ואפי' בגואל הדם ומזה הבין דוד שיד יואב היתה בזה שאם הי' אחר רוצה לדבר, הי' מדבר בעצמו, אך יואב לא הי' יכיל לומר בעצמו שאף גואל הדם לא ישחית ושאיך יוכלו לחשוד את עם אלקים דהא הוא בעצמו עשה כן, ולא רצה להיות מקיל לעצמו ומחמיר לאחרים, ע"כ שם דבריו בפי האשה התקועית, ומזה הבין דוד שיד יואב הי' בזה

ובזה יתבאר הא דכתיב (שמואל ב' ג') ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר, ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו כו', וצריך לבאר מהו ידיך לא אסורות ולפי מה שביארתי איפשר לבאר עפ"י מה שכתב המ"ל ברמב"ם (פ"א מה"ר ה' ג') שכתב המ"ל שאם הרוצח בשגגה נהפך והרגו לגואל הדם לא הי' נהרג עליו (בזמנים הקודמים) כיון דקייל"ן שהי' רשות ביד גואל הדם (בזמנים הקודמים) ולא מצוה כמו דאמרינן במכות (ד' י"ב) וא"כ דמי להא שכתב הרא"ש בסנהדרין (ד' פ"א) לענין הבועל כו' שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו, וה"נ אם הי' נהפך הרוצח בשגגה והרגו לגואל הדם (בזמנים הקודמים), אע"פי שרשות ביד גואל הדם (בזמנים הקודמים) אפ"ה אינו נהרג עליו, וע"ז אמר הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו,