אבי הנחל נ

ואין מוסרין אף ביחדוהו להם וחייב מיתה כשבע בן בכרי, כמו שאמר לו אלי' וכי זו היא משנת חסידים, אבל אם אינו חייב מיתה ולא יחדוהו להם אין מוסרין להם אף בלא מדת חסידות

וע"ז אמר (מיכה ז') אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין, כולם לדמים יארובו, איש את אחיהו יצודו חרם, פי' שאומר דאבד חסיד מן הארץ שיזהר שלא למסור נפש בעד נפש אפי' ביחדוהו וחייב מיתה, שזה בודאי אבד חסיד מן הארץ, אלא שאפי' וישר באדם אין פי' שמוסרין נפש תחת נפש אפי' בלא יחדוהו ואינו חייב שזה אין לעשות אפי' עפ"י הדין ע"ז אומר וישר באדם אין, כולם לדמים וארובו איש את אחיהו יצודו חרם, ובמ"א ביארתי הא דכתיב שם אחר זה על הרע כפים להטיב השר שואל והשופט בשילום והגדול דובר הות נפשו והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם הלכות רוצח (פ"ב ה' ב') אבל השוכר הורג להרוג חבירו כו' שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד כו' מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר הורג להרוג חבירו, עיין במשנה למלך דווקא השוכר אבל אמר לחבירו דיבור' בעלמא הוא, ע"ז אמר כולם לדמים יארובו איש את אחיהו יצודו חרם, וכ"ת הא אינו הורג בעצמו ע"ז אמר השר שואל והשופט בשילום, א"כ הוא כמו שוכר להרוג חבירו, וע"ז נאמר מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם

וע"ז אמר (עמוס ה') כי ידעתי רבים פשעיכם ועצומים חטאתיכם צוררי צדיק לוקחי כופר ואביונים בשער הטו, וע"ז אמר לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא פי' שאף המשכיל ידום ולא יורה כמו שמבואר ברמב"ם דאין מורין לכתחילה, וע"ז אמר לכן המשכיל בעת ההיא ידום, ובזה יתבאר הכתוב (ישעי' כ"ה) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ה', וצריך להבין מהו כמו הרה תקריב ללדת, ויובן עפ"י מה שביארתי במ"א על ענין (ירמי' ב') גם בכנפיך נמצא דם נפשות אביונים נקיים, לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה ויתבאר עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף א"צ התראה (בימים קדמונים) לא שנא קטן ל"ש גדול איתבי' רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי רודף הוא, שאני התם דמשמי' קא רדפו לי'

והנה הרמב"ם כתב (פ"א מה"ר ה' ט') לפיכך הורו חכמים שהעובר שהיא מקשה לילד מותר לחתך העובר במעי' בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחרי' להורגה ואם הוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחין נפש מפני נפש, והנה לכאורה צריך לבאר איך כתב הרמב"ם שמותר לחתוך העובר שבמעי' מפני שהוא כרודף והא אמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דמשמי' קא רדפי לי', אך יש ליישב קצת והוא שאעפ"י שעובר לא הוי ולד עדיין לענין נפש, וההורגו פטור אעפ"כ לענין להחיותו מקרי ולד, וכמו דאמרינן בספ"ק דערכין (דף ז') אמר ר"נ א"ש האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעים את כריסה ומוציאין את הולד, ופריך פשיטא מחתך בבשר הוא, ואמר רבה לא נצרכא אלא להביא סכין דרך רה"ר אלמא דעובר חשוב כחי, דהא מחללין עלי' את השבת, וא"כ אמאי ממיתין את העובר כדי להציל את האם, וכן הקשו בתוס' נדה (דף מ"ד) וזה לשונם וא"ת אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא, אמאי מחללין עלי' את השבת, שמביאין סכין דרך ר"ה לקרוע האם, וי"ל דמשום פיקוח נפש מחללין עלי' את השבת, אע"ג דמותר להורגו דהא הגוסס בידי אדם פטור כו' ומחללין עלי' את השבת, עכ"ל, אלמא דיש חילוק דלענין להחיות הוי ולד, ואעפ"כ ההורגו פטור, וא"כ אכתי קשה דכמו דמחללין עלי' את השבת א"כ ימיתו את האם כדי להציל את הולד, דהא לענין להחיות הוי ולד וע"ז אומר דמ"מ לענין האם הוי רודף דיד') אף דבאמת לא הוי רודף דמשמי' קא אנסי לה היינו לענין אם יצא ראשו כיון דהוי ולד ע"כ אין ממיתין אותו שאין דוחין נפש מפני נפש, ולא הוי רודף לענין שיהא מותר להמיתו אבל אם לא יצא ראשו חותכין את הולד כדי להציל את האם מפני שהוא כרודף אעפ"י שהוא אונס, אעפ"כ חיות' דאם עדיפא וכמו דתנן באהלות (פ"ז משנה י') ומוציאין אותו איברין איברין מפני שחיי' קודמים, לחיו', אלמא דהטעם הוא מפני שחיי' קודמים לחייו, אע"ג דלענין חיות הולד הוא ג"כ כחי, ע"ז כתב הרמב"ם משום שהולד הוא כרודף לגבי האם, ע"כ מהני שחיות' עדיפא טפי, משא"כ אם יצא ראשו שהוא בר קיימא, א"כ אי איפשר להמיתו מפני שהוא כרודף דהא באמת לא הוי רודף דמשמי' קא אנסו לי' אעפ"כ אם לא יצא ראשו כיון שאינו בר קיימא ע"כ בענין מועט הוי כרודף לענין דחיותא דאם עדיפא טפי, ובזה ביארתי במ"א על הא דאיתא במדרש (ש"ר פ"א) ותחיין את הילדים, יש מהם שראוים למות בשעת יציאתן או אמן לסכן בם ולמות אחר יציאתן והי' עומדים בתפילה ואומרות בתפילה לפני הקב"ה רבש"ע תלה להם עכשיו ותן להם נפשותיהם שלא יאמרו ישראל הן הרגו אותם והקב"ה עושה תפילתן, לפיכך ותחיין את הילדים ותחיין אלו האמהות הילדים ממש, וביארתי שהענין הוא עפ"י מאי דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דאשה המקשה לילד חותכין את העובר ומוציאין אותו איברים איברים כדי להציל נפש של אמו, והתוס' כתבו בסנהדרין (דף נ"ט) דאיפשר דאפי' בב"נ אעפ"י דמצווין על העוברין אפ"ה מותר כדי להציל את אמו, וא"כ אם הי' מסוכנות הי' מוכרחת להמית את הילד בשביל האם והי' אומרים עליהם שקיימו צווי פרעה והרגו את הילדים וע"כ הי' מתפללים שילדו ילד קיימא וע"כ כתיב ותחיין את הילדים

עכ"פ הרי נתבאר שאם יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש וע"ז אומר הכתוב (ישעי' כ"ה) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ה', וע"ז אומר הכתוב (ירמי' י"ג) שאו עיניכם וראו הבאים מצפון אי' העדר נתן לך צאן תפארתך, מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש, הלא חבלים יאחזוך כמו אשת לידה פי' שהי' דוחין נפש מפני נפש (בעת החורבן בזמנים הקודמים) ע"ז אומר הלא חבלים יאחזוך כמו אשת לידה, כמו שבאשת לידה אם מקשה לילד, ורואין שיצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש, אע"פ שבתה עד משבר וכח אין ללידה וא"כ איפשר שימותו שניהם, אעפ"כ אין דוחין נפש מפני נפש ע"ז אומר חבלים יאחזוך כמו אשת לידה, וע"ז אומר (ישעי' כ"ה) כמו הרה תקריב ללדת כן היינו מפניך ה', פי' שהצרה הי' כמו אשה הרה שתקריב ללדת פי' בענין דחי' נפש מפני נפש וע"ז אומר גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים דבאופן אחר אין לענוש את הקטנים דהא לאו בני התראה נינהו אלא א"כ מצאום במחתרת וא"כ ה"ל רודף ורודף א"צ התראה, וכמו דאמרינן בסנהדרין ( ע"ב) דרודף א"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן, ע"ז אומר לא במחתרת מצאתים כו', ואעפ"כ נמצאו בכנפיך דם נפשות אביונים נקיים (בעת החורבן ביהמ"ק)

וע"כ כיון שביארנו שאם עדיין לא יצא ראשו אעפ"י שהעובר הוי ולד לענין חיות, דהא מחללין עליו את השבת, אעפ"כ לענין דחי' נפש מפני נפש לא הוי ולד, כיון דהוי כרודף אעפ"י שהוא אנוס, ע"כ חיות האם של הולד עדיף טפי ודוחין נפש מפני נפש, דהא באמת לא הוי ולד דלא הוי בר קיימא, ורק אם יצא ראשו שאז הוי ולד בר קיימא, ע"כ אין דוחין נפש מפני נפש מפני שהוא רודף דכיון שבאמת אין לו דין רודף, דהא משמי' קא אנסי לי' והוא כבר יצא ראשו, ע"כ אין דוחין נפש מפני נפש, מפני עלילה קטנה שהוא רודף, כיון שהוא נולד והוי בר קיימא, ע"כ אין לדחותו נפש מפני נפש רק אם חייב בחיוב גמור, אבל כל זמן שלא יצא ראשו, אעפ"י שלענין חיות הוי ולד ומחללין עליו את השבת, אעפ"כ כיון שהוא רק לענין חיות ע"כ נדחה מפני האם, מפני שיש לו קצת ענין שהוא רודף, אעפ"י שהוא אנוס וע"כ כתב הרמב"ם (פ"א מה"ר ה' ט') לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעי' בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחרי' להורגה כו' עכ"ל אעפ"י דבאמת לא הוי רודף ממש, דהא משמי' קא אנסו לי', אפ"ה כיון שלא הוי ולד קיימא אע"ג דלענין להחיותו הוי ולד ומחללין עליו את השבת אפ"ה ממיתין אותו בשביל האם: