אבי הנחל מח

בשעה שעשה מעשה, א"כ אמאי דחי הא דר' ינאי דאמר המחפה בכלאים לוקה דמתניתין ר"ע היא דילמא ר' ינאי נמי כר"ע ס"ל דהמקיים כלאים לוקה, והא דקאמר המחפה בכלאים לוקה היינו משום דבעינן מעשה כמו בכל התורה כולה דקיי"לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, וע"כ אמר המחפה בכלאים לוקה עיי"ש בשעה"מ, ובאמת לא קשה מידי שכבר הבאתי מהא דזבחים (ד' כ"ט) דר' ינאי סובר כר' יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו

הרי נתבאר דבקול אם נעשה מעשה ע"י הקול הוי מעשה והא דמבעית את חבירו היינו לפי הש"ס דילן משום דאיהו אבעית נפשי', ולדעת הירושלמי הוא משום שהיה יכול לברוח, וע"כ אם אחזו יצא לחירות משום שאי איפשר לו לברוח, וכן בש"ס דילן בקדושין (דף כ"ד) תקע באזנו וחרשו פטור אחזוהו ותקע באזנו וחרשו חייב, רק דהירושלמי מביא מזה ראיה לענין עבדו שיצא לחירות

ומעתה נבאר לענין תקיעת שופר, שבענין תקיעת שופר יש ב' דברים הא' מצות התקיעה, והב' ענין השמיעה, וכמו שביארתי בספרי ע"י (דרוש ד') הטעם על מה שהקשה הר"ן וכן הרא"ש על הא דבמק' מגילה תיקנו בעל מפני שהקריאה יכולה להתקיים ע"י אחר, דבשמיעת המגילה אף שהאחר היוצא ע"י קריאת המגילה של השני צריך לשמוע, ואם לא שמע לא יצא, אעפ"כ הקורא בעצמו אם לא שמע יצא, כמו דאמרינן בפ"ב דברכות (דף ט"ו) דאם לא שמע יצא, וע"כ הקריאה היא עיקר, וכיון שהקריאה היא עיקר ע"כ תקנו בעל דהא הקריאה יכולה להתקיים ע"י אחר, משא"כ בשופר דהעיקר הוא השמיעה, ואפי התוקע בעצמו אם לא שמע לא יצא, וכמו דאמרינן התוקע לתוך הבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, והשמיעה אי איפשר ע"י אחר, וכן כתב הרא"ש בקצרה (פ"ד דר"ה) וזה לשונו הא דמברכים לשמוע בקול שופר, ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו במק' מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור, ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא, כגון שהוא עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע ע"כ משום דלגבי מגילה בענין שישמע האחר ואי לאו הכי לא יצא, אבל הקורא עצמו אפי' אם לא שמע נמי יצא, כמו דאמרינן פ"ק דברכות (דף ט"ו) ובפ"ב דמגילה (דף י"ט) אבל בשופר אפי' אם התוקע בעצמו לא שמע נמי לא יצא, והטעם משום דעיקר מצות השופר הוא השמיעה משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם דהיינו לשבר לב האבן וכח הרע, וכמו דכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, ע"כ בעינן דווקא שישמע משום דאם אינו שומע אינו מתחרד כלל, ואין פעולה בהתקיעה כלל כיון שאינו מתחרד עד שמחמת זה יחרד מאימת הדין ויתעורר לבו לתשובה וע"כ כיון שהקול עושה פעולת המעשה של החרדה אף להתוקע בעצמו ודאי חשוב מעשה, ולא דמי למה דאיתא בירושלמי שאם חבירו נבעת ע"י קול לא הוי הקול מעשה, משום דהיה לו לברוח או משום איהו דאבעית אנפשי', זהו רק לגבי האחר אבל בתקיעת שופר שהתוקע בעצמו מתחרד נמי מאימת הדין מקול שופר שלו, ע"כ הוי הקול מעשה, (וכה"ג איתא בירושלמי פ"ק דשבת בהא דר' יוחנן בעי הי' עומד בר"ה וזרק וקידם וקלטה מהו כו' עיי"ש דב' כחות באדם א' הוי כשני כחות בב' בני אדם, ועיין בפ"ק דשבת (דף ה') ומבואר במ"א באריכות

ובזה יתיישב כל הקושי' שהקשה הט"א דאיך אמרינן שתים מד"ת ואחת מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה מה"ת אסור, וכי ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, דכיון שביארתי דהא דאמר ר' לוי דתקיעת שופר הוי מלאכה דאורייתא היינו משים שקול השופר הוי כמעשה להחרידו מאימת יום הדין ולעוררו בתשובה, וא"כ כיון שמן התורה סגי בב' והשלישית אינה אלא מצוה מדרבנן, ע"כ אין בתקיעה הג' שהיא מדרבנן משום מלאכה כיון שכך שיערה התורה דסגי בשתים לעורר את האדם בתשובה, וע"כ אף, דאחת מד"ס, אעפ"כ לית בה משים מלאכה דאורייתא, וכן הא דאמרינן בחולין (דף פ"ו) דלר' יוסי אפי' אשה ודאית נמי תקעה היינו נמי כיון דאינה מחיייבת בתקיעת שופר, ע"כ לא הוי מעשה לגבי דידה דכל עיקר דהוי מעשה אינו אלא בבר חיובא שציותה התורה יום תרועה יהיה לכם וכמו דכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וע"כ הוי מעשה, משא"כ באשה כיון דלא הוי בת חיובא לא הוי מעשה לגבי דידה, והכי נמי הא דספק איש ספק אשה דוחה יו"ט היינו נמי משום דממ"נ ש"ד אם הוא איש הוא בר חיובא ואם היא אשה לית בה משום מלאכה דאורייתא, וכן ביובל אין התקיעה אלא לסימן שילוח עבדים, וע"כ כתבו התוס' בר"ה (דף כ"ו) בד"ה ר' יהודה כו' ולכך נראה דמודה ר' יהודה דשוה יובל לר"ה אלא לענין הך מילתא אין שייך להשוותם להיות בשל זכרים כר"ה דטעמא דר"ה מסברא בעלמא דכמה דכייף אינש טפי עדיף שהוא יום הדין ולהזכיר עקידה אבל יובל דלשלוח עבדים ושדות החוזרות לבעלים אין לחוש אלא שיהא שם שופר עליו, הרי נתבאר דאפי' לר' לוי אין התקיעה בעצמה מלאכה, אלא היכא שהיא באה לשמוע קול שופר, וכמו דכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אבל היכא שאין הכונה רק לתקיעה אינה מלאכה, כמו שביארתי

אך שעדיין צריך לבאר דאיך יתיישב לר' לוי הא שהקשה רבא דאי מדאורייתא הוא במקדש היכי תוקעין ע"כ נראה לי דגם זה לא תתישב לר' לוי וכמו שאבאר דהנה מצינו בשופר ב' ענינים הא' מצית התקיעה דאפי' התקיעה עצמה בעינן שיהיה מבר חיובא, וכמו דאמרינן בר"ה (דף כ"ט) דאם תקע חש"ו לא יצא משום שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח, והב' כמו שביארתי דהתוקע עצמו צריך שישמע ג"כ ואם לא שמע לא יצא, וצריך להבין למה במצות תקיעה יש ב' ענינים הא' התקיעה והב' השמיעה, וגם כתיב יום תרועה יהיה לכם וכן כתיב בתורה זכרון תרועה, אך הענין הוא שבענין שופר יש ב' טעמים הא' הוא הטעם כמו דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ואשרי העם יודעי תרועה להיות לבם נשבר בקרבם מפחד ואימת יום הדין, והב' הוא כמו דאמרינן בר"ה (דף ט"ז) אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, שהוא להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים לפקדם ברחמים לחיים, והנה מצינו שבד' פרקים העולם נידון, וע"כ אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן נסכו לפני מים בחג כדי שיתברך לכם גשמי שנה שהוא ענין כללות הציבור שמביאין הציבור ביחד, ובר"ה אמרינן אמרו לפני בר"ה מלכיות כו' ובמה בשופר, וזה חייב כל יחיד ויחיד, אך הענין הוא שכדי להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים, זהו כמו הענין של ד' פרקים בשנה, וזהו מצות התקיעה של השופר והשמיעה של קול השופר הוא לשבר לב האבן ולעורר את ישראל בתשובה, וע"כ כל יחיד ויחיד חייב לשמוע קול שיפר כדי שיהיה לבו נכנע בקרבי, וע"כ אמרינן למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן והיינו שבתקיעות שהוא מיושב הכונה היא לשבר לב האבן ולעורר לתשובה, והתקיעות שהם על סדר הברכות הוא כמו דאמרינן אמרו לפני בר"ה מלכיות וזכרונות ושופרות כו' ובמה בשופר דהיינו שיעלה כל המלכיות והזכרונות והשופרות ע"י השופר וע"כ בתקיעות הראשונות תיקנו קשר"ק קש"ק קר"ק, הוא משום הספק של שברים ותרועה דילמא גנוחי גנח או ילולי יליל, אף שהכל הוא א' כמו שכתב רב האי גאון והביאו הרא"ש, אעפ"כ כיון שנראות כחלוקות דהיינו גנוחי גנח או ילולי יליל שלפעמים אדם מתעורר מן התרועה ולפעמים מן שברים ע"כ תיקנו שניהם וגם שלא יהי' הפסק ע"כ תיקני קש"ק וקר"ק, אבל בתקיעות הב' שהוא על סדר הברכות להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים אין אנו מדקדקין כל כך, כיון שלמעלה הכל א', כיון שבאמת הם א' וע"כ הי' המנהג קודם שהי' תוקעין על סדר הברכות קשר"ק וקש"ק וקר"ק, ולאחר שתיקן ר"ת לתקוע קשר"ק על סדר מלכיות וכן על סדר זכרונות וכן על סדר שופרות כמי שכתבו התוס' בר"ה (דף ל"ג) אין אנו חוששין להפסק שזהו הכל לגבי דידן שאם אנו מפסיקין אזי אין התעוררת כל כך, אבל בתקיעת השני' שזהו להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים, אפי' אי מפסקי מ"מ מעלים זכרונם של ישראל לאביהם