אבי הנחל מו

דרוש לראש השנה. גרסינן בר"ה (דף ט"ז) אמר ר' יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים ותוקעין ומריעין כשהם עומדים כדי לערבב השטן

ויובן בהקדם בר"ה (דף כ"ט) יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש הי' תוקעים אבל לא במדינה כו' ואמרינן התם מה"מ א"ר לוי בר לחמא כו' כתוב א' אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב א' אומר יום תרועה יהי' לכם, ל"ק כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול, אמר רבא אי מדאורייתא הוא במקדש היכי תוקעין, ועוד הא לאו מלאכה דאיצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאה תקיעת שופר ורדי' הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא אמר רבא מדאורייתא משרו שרי ורבנן הוא דגזור כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלם בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות בר"ה

והנה הט"א הקשה דמשמע דלר' לוי מלאכה גמורה היא, והקשה דהא תנן לקמן וד' ל"ב) דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין חותכין אותו כו' ומפרש בגמ' משום דשופר עשה ויו"ט עשה ול"ת היא. הא לר' לוי כיון דתקיעה עצמה מלאכה היא בע"כ גלי לן קרא דמצות שופר דוחה לעשה ול"ת דיו"ט מדאמר רחמנא יום תרועה יהי' לכם, ועיין בספרי ע"י (ס' א') [ועוד הקשה מהא דאמריכן בשילהי ר"ה (ד' ל"ד) ג' תקיעות נאמרו בר"ה שתים עד"ת ואמת מד"ס ואי תקיעה שלא במקום מצוה ביו"ט מן התורה אסור וכי ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ועיין בספרי ע"י (ס' א) דאיכא למימר דר' לוי סובר כיון דאישתרי א אישתרי אפי' שלא במקום מצוה דהא דתקיעה דוחה יו"ט הוא בתורת היתר ולא בתורת דיחוי כיון שא"א למצוה להתקיים בלא עקירת הלאו עיי"ש באורך, אך לדעת הרא"בד במס' תמיד פ"א שכתב על דברי ר"ח דלא אמריכן בכה"ג הואיל ואישתרי אישתרי עיי"ש וכתב דבס' ד' אחים (ד' ל"ב) פליגי בזר ששימש בשבת, אבל בכהן שחילל שבת שלא לצורך עבודה ד"ה חייב ולא אמרינך כיון שנתנה תורה רשות לכהן לחלל שבת במקדש שיהא להם רשות לחלל אפי' שלא לצורך עבודה, ומש"ה נקט זר ששימש בשבת עכ"ל, ועיין בש"א (ס' ל') מה שכתב ע"ז, ותמיהני על שלא כתב והוכיח בפשיטות דאי אמרינן כיון דאישתרי אישתרי, א"כ גבי זר ששימש בשבת נמי נימא הואיל ואישתרי אישתרי, דהא שחיטה בזר כשירה, ואפי' למאי דמוקי לה ביבמות (ד' ל"א) בשחיטת פרו של כה"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כ"ג בזר פסולה א"כ למאי דמשני לה שזר אצלו קאמר דהיינו כהן הדיוט אמאי לא אמרינן כיון דאישתרי אישתרי, וכמו שהקשו התוס' בחולין (ד' כ"ט) דמאי קשי' לי' מעבודה באחר הא בפ' טרף בקלפי איכא מאן דסגר אפי' שחיטת פר כ"ג בזר ואפי' מאן דפסיל היינו דווקא פרו דקא אתי לחובת יוה"כ וקאי עליו אהרן וחוקה, אבל תמיד דלא שייך לחובת יוה"כ ולא קאי עליו אהרן וחוקה לא יועיל דמ"מ פסול מדרבנן עכ"ל אלמא דאינו פסול ביוה"כ רק מדרבנן, ואמאי לא נימא כיון דמן התורה מותר הואיל ואשתרי אשתרי ועוד דהא רב אשי משכי מידי חטאת קתני או לאוי קתני אלא איסורי בעלמא קא חשיב למאי כ"ע לקוברו בין רשעים גמורים וא"כ אמאי לא נימא הואיל ואשתרי אשתרי ודו"ק, והכה ראיתי להשע"ה בה' ביאת מקדש (פ"ו) שכתב וזה לשונו ועיין פ' ד' אחין (ד' ל"ג) דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ופירש"י ואין כאן משום זרות, בראה מדברי' דמשום שבת מיחייב אע"ג דשחיטה בזר כשירה עכ"ל והוא תמוה דהא אמרינן ביומא (ד' מ"ב) איתמר שחיטת פרה ופרו רב ושמואל חד אמר פרה פסולה ופרו כשירה אלמא דשחיטת פר כשר בזר, וכמו שהבאתי התוס' חולין (ד' כ"ט) בד"ה א"כ ה"ל עבודה באחר כו' וא"ת מאי קשי' לי' אעבודה באחר הא בפ' טרף בקלפי (ד' מ"ב) איכא מאן דסבר אפי' שחיטת פר כ"ג בזר כו', וכן בירושלמי (פ"ג דיומא ה' ז') ר' ישמעאל כו' בשם רשב"י פר של יוה"כ צריך כהן ולמה לא אטר ושעיר די קרייא ושחט, והביא מה הבאה בכהן אף שחיטה בכהן ר' יעקב כו' בשם רשב"י פר ושעיר של יוה"כ צריכה כהן. אלמא דשחיטה בזר כשירה אפי' לענין יוה"כ וה"ה לענין שבת ג"כ]

ועוד הקשה דהא תנן ספ"ק דחולין (ד' כ"ו) יו"ט שחל בע"ש תוקעים כו' והא חיוב תקיעות הללו אינם אלא מד"ס, ואי תקיעה ביו"ט אסור מן התורה, א"א לתקיעות האלו לדחות יו"ט, ועוד הקשה דא"כ איך אמרינן בחולין (ד' פ"ד) דאין ודאי דוחה שבת וספיקו דוחה יו"ט, ומפרש בגמ' מאי ספיקו ספק איש ספק אשה כגון טומטום, ומדקאמר ספיקו דוחה יו"ט, ע"כ בתוקע לעצמו או אחר לצרכו, ואם תקיעה שלא במקום מצוה ביו"ט מן התורה, איך ספיקו דוחה יו"ט, אלא ש"מ שהוא מדרבנן, ותמיהני שהי' לו להקשות ביותר על הא דאמרינן בחולין (ד' פ"ה) ור' יוסי לטעמי' דאמר אשה ודאית נמי תוקעה וכן אמרינן בר"ה (ד' ל"ג) הא נשים מעכבין והתני' אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות כו' אמר אביי לא קשי' הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור' שמעון כו' והשתא אי תקיעת שופר הוי מלאכה דאורייתא האיך אשה תוקעת והא אמרינן בפ"ב דחגיגה (ד' ט"ז) ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים, ואיפשר משום דהתם הש"ס קאמר, ע"כ איפשר דר' לוי פליג, אבל הא דטומטום שהוא ברייתא מזה קשה לר' לוי, וכן בירושלמי (פ"ד דר"ה) כתוב א' אומר יום תרועה יהי' לכם, וכתוב א' אומר זכרון תרועה, הא כיצד בשעה שחל בחול יום תרועה יהי' לכם, ובשעה שחל בשבת זכרון תרועה כו' אתו חבירו קומי ר' יונה והא כתיב והעברת שופר תרועה בחודש השביעי אמר לו זו אתה מעביר בארציכם כו', וצריך להבין דלדברי ר' לוי דתקיעת שופר הוי מלאכה, וע"כ אם חל בשבת זכרון, וא"כ אמאי שרי' רחמנא ביובל

וע"כ נ"ל לבאר בהקדם תחילה מה שכתבו התוס' בב"מ (ד' צ') גבי חסמה בקול והנהיגה בקול דפליגי בה ר"י ור"ל דלר' יוחנן חשוב מעשה דבדיבורו אתעביד מעשה, וכן אמרינן בפ"ק דתמורה (ד' ד') ומ"ש מימר דלקי משום דבדיבורו עשה מעשה, מקדים תרומה לביכורים נמי לילקי משום דבדיבורו עשה מעשה, ויתבאר זה עפ"י מאי דאמרינן בירושלמי (פ"ח דכלאים) המנהיג בקול בכלאים לוקה, ותני כן הנהיגה המשיכה קרא לה ובאת אחריו נתחייב לשלם כשואל (פי' משום דהקול הוי כמעשה, וע"כ מה שהיא הולכת מחמת קולו הוי מעשה, ונתחייב לשלם כשואל) ופריך והתני שמואל הי' עומדת חוץ לתחום וקרא לה ובאת אחרי' ה"ז פטור, ומשני תמן לדעתה היא מהלכת ברם הכא ע"כ היא מהלכת, ועיין בקידושין (ד' כ"ב) בהמה אדעתא דמרה קא אזלה (ופירש"י על דעת הקורא אותה לפי שאין לה דעת) עבד אדעתי' דנפשי' קא אזיל, ועיין בהמפרש שפי' משום דהתם בשדה ויכולה לברוח, (ואיפשר לומר משום דהתם היא מהלכת ממילא אחרי הבעלים שלה וידע שור קונהו, משא"כ בשואל שאינה מכרת אותו, וע"כ היא הולכת רק מחמת אימת הקול), והתני טיפח כנגד עינו וסימאה כנגד אזנו וחרשה לא יצא לחירות, אמר ר' אליעזר בי' ר' יוסי קומי ר' יוסי שני' היא שהוא יכול לברוח, תדע לך שהוא כן דתני תפש בו ה"ז חייב, וכה"ג אמרינן בקידושין (ד' כ"ד) הכהו על עינו וסימאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהם לחירות (ופירש"י כנגד עינו ואינו רואה שהבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש) אמר רב שמן לרב אשי למימרא דקלא לאו כלום הוא כו' שאני אדם כיון דבר דעת הוא מבעית אנפשי' כדתני' המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בר"ש, ולדעת הירושלמי הוא דע"כ איני יוצא לחירות משום שהוא יכול לברוח

ועיין בשעה"ט (פ"ג מה' עבדים ה' ז') שתמה דלא לשתמיט שום א' שהפוסקים לכתוב דכיון דמבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש, א"כ בדיני שמים הוי מעשה, וא"כ אשאי לא כתב דאם הכהו כנגד עינו וסימאו או חרשו כנגד אזנו פסמת הקול דחייב לשחררו בד"ש, ובפרט לפי הפוסקים שכתבו דכל דחייב בד"ש