אבי הנחל מד

וע"כ אמר לפני הקב"ה יש קרבן בלא כהן, וע"ז אמר לו הקב"ה כבר מניתיך שתהא כהן

עכ"פ אי הוה בתורת חובה ע"כ בעי כהונה, וע"כ לאחר שהקריב האיל תחת בנו, איתא במדרש שאמר שיהא תמורת זה דהיינו שיהי' דבר שבחובה כמו יצחק שהי' בתורת חובה, וע"ז כתיב ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, פי' בתורת חובה, וכמו שפירש"י פשוטו כתרגומו, ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות, פי' דע"י שיקריבו עלי' קרבנות וישרה שכינתו במקום הזה ע"כ יכולים להקריב עלי' אף דברים שבחובה, ע"כ

וע"כ איתא במדרש נטל את, יצחק בנו והעלהו הרים והורידהו גבעות על אחד מן ההרים ובנה מזבח וסידר עלי' עצים וערך מערכה ונטל הסכין לשוחטו ואילולי שקראו המלאך מן השמים כבר הי' נשחט, תדע שכן שכשחזר יצחק אצל אמו, ואמרה לו אן היית ברי א"ל נטלני אבי והעלני הרים והורידני גבעות, אמרה ווי על ברי דריותא אילולי המלאך כבר הי' נשחט, א"ל אין, באותה שעה ציוחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות, אמרו לא הספיקה הדבר עד שמתה, שסברה אולי לא הי' יכול אברהם לכוון הששה דברים שהזבח נזבח דע"כ חובה לא קרבה בבמה וכמו שביארתי שאינם יכולים לכוון בבמה הששה דברים שהזבח נזבח כמו דאיתא בזבחים (דף מ"ו) לשם ששה דברים הזבח נזבח ע"כ אמרה אילולי המלאך הי' נשחט, וא"כ בודאי הי' נשחט שלא לשם חובה, דהא אי איפשר לכוון הששה דברים בבמה, וסברה שע"כ צוה המלאך שלא לשחוט, וע"כ צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות, ולא כמו שכתב המתנות כהונה כנגד שלש תקיעות ושלש יבבות, משום דהתקיעה שלפני' ושלאחרי' חדא היא, אלא שהוא כמו דאמרינן בשילהי ר"ה (דף ל"ז) שתים מד"ת ואחת מד"ס, וזהו הששה תקיעות וע"כ איתא במדרש ויבוא אברהם לספוד לשרה מהיכן בא מהר המורי' בא, שבהר המורי' יכול להקריב לשם חובה ולא נמצא פסול בקרבנו וכמו שיצתה ב"ק ואמרה לך אכול בשמחה לחמך כו' כי כבר רצה אלקים את מעשיך

והנה כבר הבאתי מה שכתבתי בספרי ע"י (דרוש ד) שביארתי הא דאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ס"ב) דסתם זבחים לשמן קאי, דהענין הוא דמעשה אבות סימן לבנים וכל מה שעשה אברהם אבינו הי' למען ירשו בניו אחריו אהבתו וצדקתו וזה הי' הענין של העקידה למען יעקוד אח יצחק באהבה ושקידה גדולה ובשעה שעקד את יצחק כיון כל הכוונות וכל הענינים שהזבח נזבח, וכמו דאמרינן בזבחים (דף מ"ה) לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' לשם זובח לשם השם וע"כ אמרינן סתם זבחים לשמה קאי עיי"ש באורך על מה שביארתי על המדרש שאמר לו השטן לאברהם למחר אומר לך שופך דמים אתה ששפכת דמו של יצחק פי' שאם לא הי' מכוין לשמה אעפ"י דאמרינן בריש זבחים (דף ב') כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים אך זהו דווקא בבהמה שאיפשר להקריבה לשם נדבה ג"כ, אבל להקריב את האדם לשם נדבה זה בודאי אסור, וע"כ אמר לו השטן שאולי לח יכוין הששה כוונות שהזבח נזבח, וא"כ יהי' שופך דמים, אעפ"כ לא שמע אליו אברהם וכוון כל הכונות, וזה ירשו בניו אחריו וע"ז איתא במדרש אותו היום שהעלה אברהם אבינו את יצחק ע"ג המזבח תיקן הקב"ה ה שני דברים א' בשחרית וא' בין הערבים כו' שבשעה שישראל מקריבים תמידים על המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר עקידת יצחק בן אברהם

והנה הר"ן כתב (ספ"ד דר"ה) על הירושלמי דגרסינן ,התם תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים אין בידו אלא אחת דאפי' למ"ד מצות א"צ כונה והתוקע לשיר יצא בכי האי לא יצא משום דה"ל מתעסק דגרע מהתוקע לשיר כדמוכח בפרקין דנהי דהתוקע לשיר יצא היינו דווקא תוקע לשיר שהוא חול ואין כוונתו בו כונה של כלום ולפיכך אינה מעכבת מלחול מצוה באותה תקיעה אבל מי שמתכוון תקיעתו למצוה אחת כמתעסק שהוא מתכוין למצוה לחנך את התינוקות אין תקיעתו עולה למצוה אחרת ודמי האי מילתא למאי דאמרינן בריש מנחות (דף ג') דמינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה עיי"ש באורך וא"כ לפי דעת הר"ן הא דמצות א"צ כוונה היינו משום דכיון לשם ענין אחר הוי כמו דאמרינן בריש זבחים (דף ג') חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשירה. והטעם הוא משום דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה וא"כ אפי' התוקע לשיר נמי יצא, אך אמרינן בזבחים (דף ג' שם) תו רמי מילתא אחריתא מי אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה שחטה לשם חולין כשירה אלמא דמינה מחריב בה דלא מינה לא מחריב בה ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' לשם כותית נמי פסול ושני גט דל כותית מיני' ה"ל סתמא וסתמא פסול (פי' כמו דאמר התם דסתם אשה לאו לגירושין קיימא) קדשים דל חולין מיניהו ה"ל סתמא וסתמא כשירים (פי' משום דסתם זבחים לשמה קאי), וא"כ כל הטעם שלשם חולין אינו פוסל, הוא אי אמרינן דסתם זבחים לשמה קאי, אבל אי לא אמרינן דסתם זבחים לשמה קאי, א"כ אפי' אם נאמר דכיון דלאו מינה לא מחריב בה מ"מ לא גרע מסתמא, וא"כ פסול אך אם נאמר דסתמא כשירים משום דסתם זבחים לשמה קאי, ע"כ כיון דלא מינה לא מחריב בה

ובזה יתבאר הא שאמר בר"ה (דף ט"ז) אמר ר' אבהו למה תוקעים בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני, פי' אעפ"י שמי יוכל לכוין הכונות שבשופר, אך כיון שע"י השופר מזכיר הקב"ה זכות העקידה, כמו שאומר ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני, וע"כ מצרף כל הכונות של אברהם, ועוד דכיון דע"י העקידה אמרינן סתם זבחים לשמה קאי, כמו שביארתי תחילה, וכמו דאמרינן סתמא דאינש ניחא להו במאי דעביד אבוהון, וע"כ כיון שסתם זבחים לשמה קאי, וע"כ אם מחשב מחשבה אחרת בשופר, ה"ל כמו שמחשב בחטאת לשם חולין, דכיון דלאו מינה הוא לא מחריב בה, וכמו שכתב הר"ן לענין התוקע לשיר דכיון דלאו מינה הוא שמחשב לשם פני' דידי' דהיינו לשיר, ועיקר השופר הוא להיות יום תרועה וכמו דכתיב היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, ועוד להעלות זכרונו של ישראל לאביהם שבשמים, ע"כ אעפ"י שאינו יכול לכוין הכונות שבשופר הוי כמו שמחשב לשם חולין, דאמרינן בזבחים (דף ג) דכיון דלאו מינה לא מחריב בה, אך כל זה הוא ע"י העקידה שע"י העקידה של אברהם אמרינן סתם זבחים לשמן קאי, וע"כ אם מחשב לשם מחשבה אחרת עכ"ז יצא דכיון דלאו מינה לא מחריב בה, אך ה"מ אם הוא יוצא בסתמא, אבל אם לא הי' יוצא בסתמא א"כ ממילא הי' פוסל דלא גרע מסתמא, וכמו דאמרינן בזבחים (שם) לענין גט, וע"כ כיון שמזכיר זכות העקידה, ע"כ עולים התקיעות לרצון אעפ"י שאין הכונה רצוי', וכל כונה שאינה לשם תקיעה כיון דלאו מינה הוא לא מחריב בה אך א"כ צריך לבאר דלפי"ז יוצא בתקיעת שופר בסתמא ג"כ ואעפ"י שאינו יכול לכוין הכונות שבשופר לא מחריב בה, א"כ למה כתיב אשרי העם יודעי תרועה שיודעים לרצות את רבונם בתרועה כיון שאפי' בסתמא נמי יצא, אך הענין יתבאר עפ"י מאי דאמרינן בזבחים (דף ג') והתני' כו' אי הכי התם נמי לימא ק"ו קדשים מחללים קדשים חולין לא כש"כ, וכתבו התוס' יש תימא דעד השתא אסיקנא איפכא מתוך הסברא דאדרבא בשביל שהם קדשים ומינה לכך מחריב בה, אבל חולין דלאו בר מינה לא מחריב בה ונראה לפרש דעביד ק"ו משום דמה הקדשים שאין מחללין כגון בשוחט חטאת סתם וכסבור שהוא עולה דכשירה ואפ"ה מחללין קדשים בשוחט לשם עולה, חולין שמחללין כגון בכסבור שהם חולין דאמר בזבחים (דף מו) משום חולין פסולה לא כש"כ שמחללין קדשים בשוחטן לשם חולין עכ"ל

והנה לכאורה מה שכתבו התוס' שאם שחט חטאת כסבור שהוא עולה דכשירה היינו אי אמרינן דעקירה בטעות לא שמי' עקירה אבל אי אמרינן דעקירה בטעות שמי' עקירה א"כ בכה"ג נמי פסול, ובזה הי' מתיישב מה שפסק הרמב"ם (פט"ו מה' בהמ"ק ה' ט"ז) ב' כבשי