אבי הנחל לט

ונידב אינו קרב בבמת יחיד דברי ר"י כו' ופירש"י וא"כ מנדריכם ונדבותיכם נפקא דנזירות ע"י גדר בא עלי' ונידר ונידב קרינן בי', אבל שלמי פסח חובה נינהו כדמפרש בפסחים ר"פ ואלו דברים עכ"ל, והנה רש"י לטעמי' שפירש שלמי פסח היינו חגיגת י"ד, אבל התוס' פירשו בפסחים (דף צו) דשלמים הבאים מחמת הפסח זהו מותר הפסח שקרב שלמים, אלמא דהוי דבר שבחובה כיון דאתו מדבר שבחובה, דאלו"ה תקשה כמו דמקשה הש"ס על שלמי נזיר]

ובזה יתבאר הא דכתיב ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המורי' ופירש"י היא ירושלים וכן בדברי הימים לבנות בית ה' בהר המורי', ורבותינו פירשו שמשם יצאה הוראה לעולם, ואונקלוס תרגם על שם הקטורת שיש בו מור וסמים, וא"כ יהי' פירושו אל הארץ אשר תהי' מורי', או שנק' כך מעולם על שם העתיד וכתב הרמב"ן ובב"ר כך אמרו למקום שהקטורת קריבה כמה דתימא אלך לי אל הר המור. אבל דעת אונקלוס שאמר ארעא פולחנא אינו נר' כן על המור שבקטורת, שאין לשון פולחנא על סם א' מסמי אחת העבודות, ולא אמר לארעא דקטורת בוסמין, אבל דעתו לומר בארץ אשר יעבדו שם האלקים, ויתכון בזה למה שדרשו בפרקי ר' אליעזר אמרו באצבע הראה הקב"ה לאברהם אבינו את המזבח אמרו לו זהו המזבח שהי' אדה"ר מקריב מקדם הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו הראשונים

ולכאורה צריך להבין דאמאי הראה לו באצבע ואמר זהו המזבח שהי' אדה"ר מקריב מקדם הוא המזבח שהקריב בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו שנאמר ויבן שם אברהם את המזבח כו', אך הענין יובן עפ"י מה שביארתי דדבר שבחובה אין קרב בבמת יחיד, וכמו דאמרינן בתמורה (דף יב) ומי איכא למ"ד דנזיר לאו נידר ונידב הוא, והכתיב מקץ מ' שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון כי' נדר נדר עבדך כו' לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון כו' אלא לעולם לאקרובי ודקא קשי' לך אמאי שביק ירושלים ומקריב בחברון, תיקשי לך גבעון דמקום קדוש הוא, אלא כיון שהותרו הבמות כל היכא דבעו מקריב, אבל אי אמרינן דנזירות הוי דבר שבחובה, ע"כ ודאי קרב בגבעון דהוי במת ציבור והקשו התוס' וזה לשונם ומיהו תימא לר' שמעון דאית לי' פ' בתרא דזבחים (דף קיז) דאפי' ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובת הקבוע להם זמן ואמר נמי בפ' כל שעה (דף ל"ח) זאת אומרת שחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלים בנוב וגבעון ופירש"י שם דהיינו דלא כר"ש, וא"כ היכי קאמר אבשלום אלכה נא ואשלמה את נדרי הרי לא יכול להקריבו ותירץ מורי הרמ"ר דר"ש לטעמי' דאמר במס' נזיר (דף מ"ז) דאם גילח על שלמי נדבה יצא ואם אמר הריני מגלח על מאה עולות יביא ק' עולות, וא"כ איפשר דאבשלום נדר להביא עולת נדבה, ודבר הנידר והנידב קרב בבמה לכ"ע ועלי' הי' אבשלום רוצה לגלח עכ"ל

והנה קושי' התוס' מקשה הירושלמי (פ"ח דפסחים ה' ד') יכול יצאו ידי חובתן בחלות תודה ורקיקי נזיר ת"ל שבעת ימים מצות תאכלו, מצה הנאכלת כל שבעה ואין חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלים כל שבעה, ר' יוחנן בשם רשב"ל ממה שנאכלים חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי א"י לא צריך השונה להוציאן ממושב, ר' אסי בשם רשב"ל זאת אומרת שנאכלות חלות תודה ורקיקי נזיר בכל גבולי א"י לא צריך השונה להוציאן ממושב (פי' כיון שחלות תודה ורקיקי נזיר הוי דבר הנידר והנידב וקריבין בבמה, וא"כ אין צריך השונה להוציאן ממושב פי' שאינו יכול להוציאן ממושב פי' מהא דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות. כיון שהם נאכלים ג"כ בכל ערי ישראל, ע"כ צריך למעוטינהו ממצה הנאכלת כל שבעה יצא לחמי תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלים כל שבעה) ופריך ניחא חלות תודה ורקיקי נזיר אינו כן, ואמר ר' יוחנן לית כאן נזירות נזירות חובה היא (פי' וא"כ לא קרב בבמה) א"ר בון בר כהנא תיפתר שקרבו חטאתו בשילה, ועולתו ושלמי' בנוב וגבעון (פי' החטאת שהיא חובה קריבה בשילה, ועולתו ושלמי' שהוא דבר הנידר והנידב קרב בנוב וגבעון. ר' חנני' ר' עזרא בעון קומי ר' מנא לא כן א"ר בשם ר' יוסי שלמי חגיגה הבאים בבמה כשירים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, אלא כר' יהודה דאמר חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה ואין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה, ועיין בק"ע שפירש אין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה, אבל שאר כל הקרבנות אפי' חובה כשירה בבמת יחיד ושגה בזה דכ"ע סברי דקרבנות חובה אין קריבים בבמות יחיד וכמו שביארתי כמה פעמים, וכמו שכתב המ"ל (פ"א מה' ק"פ) הבאתיו לעיל דיחיד לא הקריב חובה בבמת יחיד

, ובאמת הפי' בירושלמי כך הוא אלא כר' יהודה דר' יהודה אמר חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה, ואין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה, פי' דלדברי ר' יהודה קריבים חובות בבמת ציבור אפי' בחובות שאין קבוע להם זמן, כמו חטאת, ודלא כר"ש דס"ל דאף ציבור לא הקריבו בבמת ציבור אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן, ואח"כ אומר לא אתי' אלא כר"ש דמ"מ קשה קרא לר"ש דס"ל דאף בבמה גדולה לא הקריבו רק חובות הקבוע להם זמן כמו פסחים, (ואיפשר דצריך לגרוס לא אתי' כר"ש פי' דלר"ש קשה קרא אלא דר"ש אמר מכיון שנזרק עלי' א' מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים, וע"כ הוי עולה ושלמים כדבר הנידר והנידב, דכיון דאין מעכבין דאפי' נזרק עליו א' מן הדמים הותר, וכמו דאית לי' לר' שמעון בנזיר (דף מו)

והנה ראיתי להמ"ל בה' ק"פ שכתב וזה לשונו, ולי נראה לתרץ דאיפשר דאבשלום מעיקרא כי נדר הכי נדר ע"מ שאגלח מנדרים ונדבות הריני נזיר וכמ"ש התוס' בפ"ב דביצה (דף כ"א ד"ה נזיר דאין חילוק בין מעות מעשר שני לנדרים ונדבות דכולהו מחד טעמא אמעיטו דכל קרבן חובה אינו באה אלא מן החולין אבל היכא דהקדים ואמר ע"מ שאצא בנדרים ונדבות הריני נזיר מהני, וכמ"ש התוס'

ולי הי' נראה לומר דלא כמו שכתב המ"ל, והא שכתבו התוס' בביצה (דף כ') דנזיר ואינו מגלח ודווקא דקאמר הכי אבל אם אמר איפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא, וכן בנזיר כו' איפשר לומר דאין הכונה דאם אמר איפכא ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני הוי נזיר, דאיך יוצא מה שהוא דבר שבחובה מנדרים ונדבות. אלא דהכונה הוא דאם אמר הכי לא חל ולא הוי נזיר, אבל אם הוי נזיר איך יצא. והלא דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועיין בספרי נ"י (ס' ט) מה שביארתי על הירושלמי (פ"ב דנזיר) מתניתין ר"מ היא עיי"ש, ועוד דאפי' אי אמרינן גבי תודה דאם אמר תחילה ע"מ שאצא כו' יצא היינו משום שבאופן זה נדר אבל בנזיר דהוי דבר שבחובה ומביא חטאת, א"כ איך יביא מדבר שבחובה ועיין בפסחים (דף נ"ג) אלא למאן דמתני כר' שמעון מי ניחא והתנן ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין כו' והאמר רבא ר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס

ובמ"א ביארתי על הא דאמרינן בשילהי נזיר (דף סו) נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו, ודקדקתי דמהו כדברי ר' נהוראי, ולמה אינו אומר דברי ר' נהוראי, ולכאורה הי' איפשר כמו דאמרינן בעירובין (דף י"ג) תנא לא ר' מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו ולמה נק' שמו ר' מאיר מפני שמאיר עיני חכמים בהלכה, וא"כ כיון שהוא ר' מאיר ור' מאיר לטעמי' דנזיר הוי דבר הנידר והנידב וכמו דאיתא בתמורה (דף י"ד) הגירסא כמו דאיתא בילקוט רב דימי אמר אל תספי מכאן נזירות תנאי היא הא ר' מאיר הא רבנן. והכי משמע מהתוס' דלר"מ דאמר נזירות הוי דבר הנידר והנידב יסבור כרבנן בתראי דכאן וכאן לא קרבו אלא עולה ושלמים בלבד, וכן כתבו התוס' בזבחים (דף קיז) בד"ה כל דלר"מ אפי' בגדולה לא קרב חובת יחיד ור"ט לטעמי' דס"ל דנזיר הוי דבר הנידר והנידב, דאל"כ איך יוכל להיות שנזיר הי' שמואל כיון דנזיר הוי דבר שבחובה, וא"כ איך קרב בבמה, והא אפי' בבמות ציבור נמי לא קרב לר"מ ור"ש, אך א"כ הי' לומר כדברי ר"מ אך איפשר לומר הא דאמר כדברי ר' נהוראי אין זה ר"מ וכמו דאמרינן בעירובין (דף י"ג) ולא ר' נהוראי שפמו אלא ר' נקטי' שמו ואמרי לה ר"א ב"ע שמו ולמה נק' שמו ר'